אני מוישי, לא פיג-פן

אני חושב שהגיע הזמן להחליף
לפיג-פן את השם שלו, לספר אותו,
לעשות לו אמבטיה טובה, ולהחליף
לו בגדים. עם הרבה אהבה ועידוד,
נגלה שהוא הצלחה מוחצת.

מקלות ואבנים יכולים לשבור לי את העצמות, אבל מילים לעולם לא יפגעו בי!

נראה, כי מי שטבע את המשפט הזה בחברה לא מבין שום דבר בכל הקשור לנשמתו של האדם.

מכירים את "פִּיג-פֶּן" (Pigpen)? אז למי שלא מכיר או לא זוכר, כמה קווים לדמותו:

פיג-פן (משמאל) הוא דמות מצוירת מסדרת הקומיקס "פּינאטס" (Peanuts) מפרי עטו של צ’ארלס מ. שולץ. את פיג-פן ניתן לזהות ודי בקלות – הלכלוך המכסה אותו וענן האבק המלווה אותו לכל מקום, הם סימני ההיכר שלו. פיג-פן מתייחס אל הלכלוך והאבק באצילות כאבק ולכלוך של תרבויות קדומות שדבק בו. הוא מסרב להתרחץ, ועושה זאת רק לעיתים רחוקות מאוד. הוא הדמות היחידה שיכולה להתלכלך מהליכה פשוטה וסתמית ברחוב. בפעמים שהוא מוצג נקי, אף אחד לא מזהה אותו. דמות די שטחית, אם אפשר לומר.

צ’ארלס מ. שולץ אף פעם לא נתן שם לדמות הזאת. מאז שהתייצב כחייל ב"פינאטס" כדי לבצע את המשימה שהוטלה עליו ב-1954, הבחור הקטן הזה מוכר רק בשם "פיג-פן".

תחשבו על זה רגע: האם אפשר לצפות מילד שמכונה בפי כל בני העולם "פיג-פן" שיהיה מסודר ונקי? האם אפשר לצפות ממנו להתרחץ או לסדר את הבלגאן שהוא עושה? האם אפשר לצפות שהתיק שלו, המחברות שלו, או השולחן שלו יהיו מסודרים? גם לא בעוד מיליון שנה!

נניח שהיינו מגלים שהוריו של הילד הזה הם אלה שהדביקו לו את הכינוי הזה – פיג-פן – היינו כועסים וזועמים, לא? מן הסתם היינו גם שואלים את עצמנו – איך יכול להיות שאנשים מסוגלים לנהוג באכזריות כזו, לקבור את בנם חי בתוך ארון מתים של דימוי עצמי נמוך, וכל זה בגלל שכך הם ‘חינכו’ אותו – שהוא מטונף, מלוכלך, מוזנח ומרושל, לא יוצלח… בקיצור, איזה מקרה סוציאלי אומלל. מה באמת כבר אפשר לצפות מילד כזה?

שאלה כואבת עוד יותר היא – מהיכן השיגו הורים אלה את הרישיון לרצוח את ילדיהם עם האלימות המילולית בה הם משתמשים? מי נתן להם את הזכות לכנות את ילדם בכל מיני שמות גנאי, כגון: "עצלן", "טיפש" או "מוג לב"? פגיעה מילולית בילד היא ממש כמו פגיעה פיזית (הכאה) עם מקל או אבן, ועם כל הכבוד, נשמתו של האדם הרבה יותר רגישה, עדינה ושבירה מעצמותיו. עצמות שבורות מחלימות מהר יותר מנשמות שבורות…

ילדים אכן צריכים הדרכה וגבולות, אבל לא פגיעה והעלבה. נכון, לא פעם אנו גוערים בילדים מכיוון שהם עושים מעשים שנובעים מחוסר התחשבות וזהירות. הגערה אף היא צריכה להיות מתונה, תוכחה שתישמע ותתקבל, אבל בהחלט לא להקניט אותו ולכנות אותו בכל מיני שמות גנאי.

התלמוד מלמד אותנו, שאם אדם מכנה את זולתו בשם או כינוי לא ראוי אין לו חלק לעולם הבא! להורים לא ניתנה הסמכות לרמוס את ילדיהם.

ה"בן איש חי" מזהיר ואומר (שנה ראשונה, פרשת כי תצא), שאם קוראים לאדם בשם או בכינוי גנאי, גם אם אדם זה מזוהה בפעולותיו ובמעשיו עם כינוי זה, זוהי עבירה חמורה שהתורה מזהירה מפניה, אלא אם כן מדובר במחמאה אמיתית בתוספת אהבה.

הגמרא (בבא מציעא נח, ע"ב) אומרת: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים… כל היורדין לגיהינום עולין חוץ משלושה שיורדין ואין עולין ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו, מכנה היינו מלבין". מדברים אלה אנו מבינים שכאשר אדם מכנה מישהו בשם גנאי, "והמכנה שם רע לחברו, היינו מלבין" כפי שאומרת הגמרא, דבר שגורם סבל וייסורים לאדם, אכן מדובר בעבירה חמורה מאוד, ובפרט אם מדובר בילד ובנפשו הרכה והעדינה. אך לצערנו הרב, הורים רבים – גם בקרב שומרי התורה והמצוות – לא מודעים להלכה זו. אך כמו שכולנו יודעים ונוהגים לומר שאי הידיעה אינה פוטרת את הפוגע, כך גם במקרה זה, כשהקרבן הוא נשמתו הרכה של הילד.

הזוהר הקדוש מתאר את החשיבות שבשמו של האדם, ואומר שהשם אותו מקבל הילד משקף את ייעודו בחיים.

התורה הקדושה משבחת את אבותינו על שקראו לילדיהם בשמותיהם מתוך השראה אלוקית. השם שניתן ליהודי הוא לא רק שם שבו קוראים למישהו. אלא, החשיבה היהודית מביטה על זה עמוק יותר – שמו של האדם הוא תיאור של כל פעולותיו ומעשיו של נשמתו, של אותו חלק אלוק שבו.

אז מי, אם כן, יכול להעיז ולכנות חלק אלוק ממעל בשמות גנאי, במקום לכבד ולהחמיא?

מכיוון שילד לא יכול לסלוח עד שהוא מגיע לגיל מצוות (בנים בגיל 13 ובנות בגיל 12), בפועל אין שום תיקון לאדם שמכנה ילד בשם שמסב לו צער וסבל, או כאשר מצער אותו בכל דרך וכתוצאה מכך נגרמים לילד ייסורים. כל עוד הילד לא הגיע לגיל מצוות, גיל בו הוא מסוגל למחול ולסלוח, השם אף הוא לא מוחל לאדם הפוגע, במקרה זה ההורה, על אלימות מילולית (כל שכן פיזית) הכוללת שמות גנאי וכינויים מעליבים ומשפילים.

השם הפקיד את הילדים כפיקדון בידי ההורים. הוא מצפה מההורים שיעשו כל שביכולתם כדי לעזור לנשמות המיוחדות שהופקדו בידיהם, לסייע להם בהתפתחותם, בבריאות נפשם, כדי שיגיעו לייעודם, והיו פוריים ויצירתיים. עלינו לגלות זהירות רבה ולהעניק להם טיפול כיאות, הרי מדובר בנשמות שהן בבעלותו של המלך, נשמות מיוחדות אלה שייכות לו, לא לנו.

אני חושב שהגיע הזמן להחליף את שמו של פיג-פן למוישי, לספר אותו, לעשות לו אמבטיה טובה עם שמפו וסבון איכותיים, ולהחליף לו בגדים. עם הרבה אהבה ועידוד, נגלה שהוא הצלחה מוחצת לא קטנה בכלל.

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net