העיר שלא שכחה את ילדיה

כילדה קטנה בהונגריה ידעתי מעט מאוד גיאוגרפיה. מעולם לא שמעתי על פאריז, על ניו יורק או על לונדון, אך על ירושלים שמעתי ואותה הכרתי היטב. עצם המילה ירושלים עוררה שיר בנפשי ואושר בליבי. חכמינו אומרים לנו, שהקב"ה הוא שנתן לעיר את שמה זה. השם ירושלים מורכב משתי מילים: מהמילה "יִרְאֶה" – לשון ראייה, ומן המילה "שָׁלֵם" – לשון שלום ושלמות.

נאמר בתורה שכאשר עלה אברהם אבינו עם יצחק בנו אל הר המוריה, הוא חש בקדושת המקום וקרה לו "ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד) – זהו ההר שבו נראה ה', כביכול. ואכן, כל הבא לירושלים יכול לחוש את הקדושה החופפת עליה. כל הבא לירושלים יכול לחוש בנוכחותו של ה' בה. אין היא דומה לשום עיר אחרת בעולם. לאורך כל שנות גלותנו הקשה והמיוסרת מעולם לא שכחנו את ירושלים. לאורך כל השנים הללו חזרנו ואמרנו את מילות הנצח של דוד המלך שבספר תהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" (קל"ז, ה) והיא, ירושלים עיר הקודש, אף היא לא שכחה אותנו, את בניה-ילדיה, לאורך כל השנים עמדה בבדידותה והמתינה לשובנו אליה.

נסיעתי הראשונה לישראל הייתה בשנות החמישים המוקדמות. באתי אז ללמד עולים חדשים שהגיעו ארצה מתימן. באותם ימים הייתה ירושלים עיר מחולקת. כדי לראות את הכותל המערבי שבעיר העתיקה, היה עלינו לעלות על גג בניין ימק"א שממול מלון המלך דוד, ומשם, באמצעות משקפת, יכולנו להעיף אליו מבט חטוף. העיר העתיקה הייתה נתונה אז בשליטת הצבא הירדני, והוא חילל בפראות את בית הקברות היהודי שבהר הזיתים והשתמש במצבות לשם ריצוף מדרכות ובניית בתי שימוש. באופן רשמי, התחייבה ירדן לתת ליהודים זכות גישה לכותל המערבי, השריד היחיד של בית מקדשנו, אך למעשה הירדנים מעולם לא עמדו בהתחייבותם זו אלא להיפך, הם חיללו גם את המקום המקודש הזה בהשלכת אשפה ובגללים של חמורים שעברו במקום באין מפריע.

מבין כל צבאות ערב היה הלגיון הערבי של ירדן הצבא המאומן והנועז ביותר. נוסף על כך, הגבול עם ירדן היה הקשה ביותר להגנה. כאשר החל צבאו של חוסין לתקוף את ישראל, היו בצה"ל מי שחשבו שאין אלו אלא יריות בודדות, אות הזדהות עם נאצר, ושחוסיין אינו מעוניין באמת לפתוח במלחמה. אולם ירדן המשיכה להכות, וכדורי המקלעים, פגזים ופצצות מרגמה הומטרו על ירושלים. ישראל ביקשה מוועדת הפיקוח של שביתת הנשק של האו"ם להעביר לירדן מסר של שלום, אך לשווא, היריות לא חדלו. לישראל לא נותרה ברירה אלא לפתוח חזית שנייה בנוסף לחזית עם מצרים. לרשות הירדנים עמדו מאות טנקים ועשרות אלפי לגיונרים, לוחמים עזים המצוידים בכלי נשק משוכללים ביותר, והם היו נכונים להילחם עד טיפת דמם האחרונה.

ואכן, הקרבות בחזית הירדנית היו קשים ואכזריים, ובירושלים הם היו קשים במיוחד בשל ההוראות להימנע מלפגוע באתרים הרבים שבעיר העתיקה. מספר הנפגעים, פצועים והרוגים, בקרב חיילי חטיבת הצנחנים שלחמו על ירושלים היה גדול, אך כגודל הקרבן כך היה גם גודל הנס. עיר הקודש לא הייתה מוכנה למלחמה. בעיר כמעט לא היו מקלטים כדי להגן על התושבים, אלא שפצצות שנפלו לא התפוצצו, ופצצות רבות שהתפוצצו לא גרמו כל נזק. אחת הפצצות נפלה בחדר התינוקות שבבית החולים "שערי צדק", ובאורח נס יצאו הכל בלא פגע. פצצה אחרת שחדרה מבעד לגג של ישיבת "מיר" לא התפוצצה כלל.

לאורך הדורות נכבשה ירושלים וחרבה כמה וכמה פעמים, אולם הקב"ה הבטיח שהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, לא ייחרב לעולם! אלא יישאר ויעמוד וייראה בשיבת עם ישראל אל ביתו. ועתה, כעבור אלפיים שנה כמעט, הגיע הרגע. קראתי אינספור סקירות וסיפורים של חיילים ועיתונאים שהשתתפו במלחמה על ירושלים, וכל הסיפורים הללו התמקדו בעניין אחד – בכותל.

כך תיאר משה עמירב, מן הצנחנים שלחמו על ירושלים, את הרגע בו הגיעו הלוחמים אל הכותל: "קדימה! קדימה! במהירות התקדמנו דרך שער המוגרבים, ולפתע נעצרנו כהלומי רעם. הנה הוא נגלה לעינינו! אפור ואיתן, דומם ומאופק. הכותל המערבי! אט אט התקרבתי אל הכותל, במורא וברתת, כחזן ירא שמים ההולך אל העמוד לפתוח בתפילה. בלכתי אל הכותל ראיתי עצמי שליחם של אבי, של סבי ושל אבי סבי ושליחם של בני כל הדורות בכל הגלויות, אשר מעולם לא זכו לראותו, ועתה הם שולחים אותי להיות נציגם. מישהו בירך בקול את הברכה החגיגית "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". הנחתי את ידי על אבני הכותל ובכיתי. הרגשתי שהדמעות הזולגות מעיניי אינן דמעותיי שלי בלבד כי אם דמעותיהם של כל ישראל. היו אלו דמעות תקווה ותפילה, דמעות זמרה חסידית, דמעות ריקוד יהודי, והן צרבו בחומן את האבן הכבדה, האפורה".

מי יוכל לשכוח את תמונת חיילנו העומדים ביראת כבוד ונושאים עיניהם אל הכותל? מי יכול לשכוח את קולו של כתב גלי צה"ל, אשר דיווח מן הכותל: "… אנו מזהים את קולו המוכר של מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מרדכי 'מוטה' גור, מורה לכל מפקדי הגדודים להיכנס אל העיר העתיקה ולכבוש אותה: 'לכל מפקדי הגדודים, שימו לב, שימו לב! אנו יושבים עתה על הרכס המשקיף על העיר העתיקה, ובעוד זמן קצר אנו עומדים להיכנס אליה. העיר העתיקה של ירושלים שכל הדורות חלמו עליה והשתוקקו אליה – אנחנו נהיה הראשונים להיכנס אליה'.

"אתנו על הגג", המשיך הכתב וסיפר, "נמצא האלוף הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל. הרב גורן הודיע למוטה גור במכשיר הקשר שהוא בדרכו לפגוש אותו, כדי להיות בין הראשונים שייכנסו לעיר העתיקה. עד כמה שזכור לי, היינו היחידים באזור כולו שלא היה בידינו נשק ואף לא קסדה לראשינו. הרב גורן החזיק בידיו שופר וספר תורה, ואנו נשאנו עמנו רק רשמקול ותרמיל ובו סוללות וסרטי הקלטה.

"רצנו מהר, משתדלים להיצמד ככל האפשר אל חומת העיר העתיקה שלימיננו, אך חשופים לאש הצלפים המגיעה מכיוון הר הזיתים שלשמאלנו. בריצתנו עברנו על פני שתי שורות של צנחנים שהתקדמו בזהירות אל עבר שער האריות. הרב גורן היה נחוש בדעתו להגיע אל ראש הטור מהר ככל האפשר. בקצה הכביש המוליך אל שער האריות חלפנו על פני אוטובוס ירדני מעלה עשן. בשער עצמו עיכב את ריצתנו טנק של צה"ל שנתקע בכניסה. טיפסנו מעליו ונכנסנו בריצה אל תוך העיר העתיקה.

"ההתרגשות הגיעה עתה לשיאה. הרב גורן לא פסק מלתקוע בשופר ומלקרוא פסוקים של תפילה. הוא הדביק בהתלהבותו את כל החיילים, ומכל עבר נשמעו קריאות 'אמן' על תפילותיו".

קול השופר נשמע בירושלים והגיע ללבבותיהם של יהודים בכל קצווי תבל. הרושם שעשה קול השופר הזה היה מופלא! בבת אחת נתחדשו נעורינו מבחינה רוחנית. גם הרחוקים ביותר, אלא שמעולם לא האמינו, חשו שמשהו בליבם זע. הכותל קרא להם, ובאופן בלתי רצוני הם חשו צורך להגיב לקריאתו, לבוא ולגעת באבניו, לשים פתק של תפילה ובקשה בין סדקיו, לשפוך אל מולו את ליבם ולבכות.

בעלי ואני החלטנו מיד שגם אנו צריכים להיות שם, ובכל מחיר. וכך לקחנו את ארבעת ילדינו הקטנים ובאנו לירושלים. המוני אדם מילאו את העיר, ולא הייתה אפשרות למצוא חדר פנוי במלון. לרגע נכנסתי לפאניקה, אולם אז הזכיר לי בעלי את המשנה בפרקי אבות: "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" – מעולם לא התלונן אדם בירושלים בשל חוסר נוחות, שאין לו בה מקום לינה. כל הבא לירושלים מוצא לו בה מקום לינה וחש שמקבלים אותו במאור פנים.

הגענו לירושלים ביום שישי, שעות מעטות קודם כניסת השבת, בשעה שהעיר כולה מכינה עצמה לכניסת שבת המלכה. בכל מקום נסגרו החנויות בזו אחר זו, והתחבורה הציבורית פסקה. משנשמעה הצפירה המבשרת את כניסת השבת, ירדה דומיה על עיר הקודש.

לפתע, יצאו אל הרחובות המוני אנשים. הם הגיעו מכל כיוון – צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, תושבים ותיירים, סטודנטים וחיילים, חסידים במעילים שחורים וארוכים ויהודים בחליפות מחויטות. בליל של שפות נשמע מפיותיהם. שונים היו זה מזה בדמותם ובהשקפותיהם, אך בשעה זו התמזגו כולם זה בזה ובאורח פלא היו לאחד. כולם נראו ממהרים. כולם עשו את דרכם אל מקום אחד – אל הכותל המערבי.

הצטרפנו אל הקהל הגדול הזה והתמזגנו בו גם אנו. לא ידענו את הדרך והלכנו בעקבות האחרים. ליבי הלם בחזקה, וידי הידקה את אחיזתה בידי ילדיי. בעיני בעלי ראיתי דמעות מבצבצות. אנחנו בירושלים…

עשינו את דרכנו בסמטאות האפלוליות. "אמא", משך בני בשרוולי ושאל, "איך עשו זאת החיילים שלנו? איך הם הצליחו לשחרר את העיר? איך הם עברו דרך השערים האלה, דרך הסמטאות האלה?"

"בא זמנה של ירושלים להיגאל", השבתי לו, "והשם בעצמו פתח את השערים".

ואז, לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, נגלה לעינינו הכותל, נשגב מכל מה שתיארתי אותו לעצמי בדמיוני. לא יכולנו להוציא הגה מפינו, ורק הדמעות הן שזלגו על לחיינו. זה הרגע שאלפיים שנה חיכינו לו. אבותינו התפללו ליום הזה, מה לא היו נותנים כדי להגיע אליו, כדי לעמוד כאן ואפילו לשנייה אחת, אבל הם לא זכו. כמה מופלא ומוזר הוא שדווקא דורנו, עם כל מגרעותיו, עם כל חסרון האמונה שבו, הוא זה שזכה לעמוד כאן, בצל השכינה.

נשאתי את עיניי למרומים וחיפשתי את סבי. ידעתי לבטח שמלאכי השרת אספו את אפרו והביאו אותו מאושוויץ לכאן, להעלותו קרבן במקום הזה. "סבא, סבא", בכיתי אל תוך הלילה, "אנא בוא ועמוד כאן לצדי, מפני שאיני יכולה לעמוד כאן לבדי".

סביבנו עמדו הכל והתפללו, וקולותינו התמזגו בקולותיהם. עמדתי מול הכותל ושפכתי לפניו את מרי נפשי. נעצתי את עיניי באזוב העולה מבין סדקיו. כמה מוזר, הרהרתי, כיצד גדלים שיחים קטנים אלו בלא שישקו אותם? ואולם משהבטתי סביבי ראיתי מיד מנין יונקים שיחים אלו את חיותם. דמעות האומה הן שמשקות אותם, דמעות אומה שלמה שציפתה, ייחלה והמתינה במשך אלפיים שנה.

בדרך חזרה למלון פגשנו חייל, אחד הלוחמים ששחררו את ירושלים. הוא סיפר לנו על חברו הטוב שנפל בהר הבית, במקום שבו עמד המזבח לפני שנים כה רבות. "רצתי אל חברי", כך סיפר לנו, "ניסיתי לעזור לו, אבל היה זה מאוחר מדי. רוחי נשברה ופרצתי בבכי. עוד אני בוכה שמעתי קול ממרחק. היה זה קול נעירת חמור שפילחה את האוויר. לרגע היה נדמה לי כאילו החמור בוכה איתי, בוכה בכאב, כאילו מתחנן שיניחו לו להביא את המשיח אל תוך העיר העתיקה".

בכל תולדות האנושות לא הייתה מלחמה שנמשכה שישה ימים בלבד. האם נוכל לחשוב שזהו צירוף מקרים? האם אין "היום השביעי" מבקש לבוא – היום השביעי, יום שכולו שבת, יומו של משיח?

(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")