לא צריך להיות חכם כדי להרוס

ביזיון, צער ו’שבירת’ אנשים הם לא
מעלות המעידות על חכמה. רק אדם
שיודע לעודד ולהרים את בטחונו
העצמי של חברו נקרא אדם חכם. לא
צריך להיות חכמים כדי להרוס!

בגן החכמה – פרק 41

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

מכת הדור

במאמר הקודם סיכמנו שאת הליצנים אפשר להשאיר לפורים, כלומר להתרחק מאוד מאוד ממידת הליצנות שהיא מידה רעה. הצגנו גם את הסיפור על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שאף הוא נכשל בזה, וכן מובא בספר "שיח שרפי קודש" שאף צדיקים נכשלים לעיתים במידה זו:

"רבי יצחק לייב היה ידוע כבעל מופת גדול מאוד עד שהיו אנשים שאחזוהו למשיח, משום שהיו נפקדות אצלו עקרות וכו’ כלאחר יד, והתפרסם כל כך עד שכאשר היה נוסע למקום מסוים היו נוסעים אחריו המון אנשים עם עגלות. אולם צדיקי הדור היו משפילים אותו ונפל ברוחו מאוד בגלל זה. נענה רבינו ז"ל ואמר: וכי מלאכה היא להפיל אדם? מלאכה היא להרים אדם!".

בניין שנבנה בחכמה אפילו משוגע ונטול שכל יכולים להרוס אותו, לזה לא צריך חכמה. אולם כדי לבנותו – לזה כן צריך חכמה. ‘שבירת’ אנשים, לבזות ולצער אותם – אלו הן התנהגויות שאינן מעידות על חכמה כלל. רק אדם שיודע להרים את זולתו, לעודד ולבנות את בטחונו העצמי ולהביאו להצלחה – הוא נקרא חכם.

נקודה זו אנו מוצאים גם בחינוך הילדים והרבה מאוד הורים נכשלים בה. היצר הרע מסית אותם לבזות את הילד במטרה לעורר אותו, אולם, זוהי עצת היצר הרע גרידא. שבירת רוחו של הילד במקום לבנותה ולהרימה אינה מעודדת או בונה את הילד, אלא רק ההיפך, ולא פעם הנזקים יכולים להיות ח"ו קשים עם השלכות חמורות מאוד.

התם, במעשה שלנו, היה חלש ואיטי, כפי שרבי נחמן מספר לנו, ואילו לא היה חזק באמונתו – שכך השם ברא אותו עם החסרונות הללו, שהם בודאי לטובתו, הוא בודאי היה נשבר מאותם מלעיגים שצחקו על חשבונו ללא הרף. הוא הרי לא היה מסוגל לעשות טוב יותר ממה שעשה ואם היה מקבל את לעגם היה עלול להתכנס בעצמו, ליפול לעצבות נוראה ולהגיע לשנאה כלפי השם ח"ו, על שקיפח את חלקו כביכול ובגלל זה הגיע לשפל המדרגה.

גלגל חוזר בעולם

לבוז לחלש – זוהי מידה רעה ומגונה שבאה מגאוותם של אנשים שתולים את הצלחתם בעצמם, כאילו הם בראו את עצמם והם אלה שעשו את עצמם מוצלחים. אך למעשה, השם הוא שעשה אותם חזקים ומוצלחים יותר. ובנוסף, מה בכך שהם חזקים או חכמים יותר? מי יודע אם הם עושים את תפקידם? אולי עם כל חכמתם הם בכלל לא צועדים בכיוון הנכון?

גלגל חוזר הוא בעולם. אדם שהחיות שלו באה מתוך גאווה – שהוא טוב יותר מזולתו, הרי בכל פעם שיראה אנשים שנראים טוב יותר ממנו יישבר. אם לפי דעתו אותו אדם שנכשל צריך להיות שבור מכך, ולכן הוא צוחק עליו, אז על פי אותה משוואה – גם הוא יצטרך להישבר כאשר יגיע למצב בו הוא ייכשל…

לכן עלינו לזכור וללכת עם דברי רבי נחמן, כפי שהזכרנו רבות – אחד היה אברהם! כל אדם צריך להסתכל אך ורק על עצמו ועל שליחותו האישית בעולם ולא להסתכל על הזולת כלל, כדי לא להיחלש ממנו וכדי לא להתגאות עליו. ללכת במסלול ועל הפסים האישיים שלו שנבראו במיוחד בשבילו.

גנות הליצנות

מכיוון שנושא הליצנות הוא למעשה אחד מהיסודות החשובים במעשה זה, שמלמד אותנו את גנות הכפירות והליצנות למיניהן, כפי שמתאר רבי נחמן את דרך האמונה האמיתית בדמותו של התם, ואת ההיפך – דרך הכפירה שהיא דרכו של עמלק שהיה לץ – בדמותו של החכם ובדמותם של כל המלעיגים למיניהם, לכן מן הראוי שנרחיב את הנושא ונביט מעט על דברי חז"ל ועל מה שהם מלמדים אותנו בנושא זה.

בספר "שערי תשובה" לרבינו יונה, ישנם חמישה סוגים של לצים (כאן מובאים הדברים בקיצור לשון):

א. אדם שנותן דופי בבני אדם והולך ומספר לשון הרע, עליו נאמר: "זד יהיר לץ שמו" (משלי כא, כד) ונקרא יהיר, כי מי שהוא שפל ונכנע ומכיר מגרעות עצמו ומומיו, בודאי אינו מתלוצץ על חשבון בני אדם.

ב. אדם שלועג לבני אדם ובז להם בליבו, לקוצר השגתם במעלות החכמה או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, ולועג לרש ואומר בלבבו שהעני לא השיג עושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו, זו ליצנות. וכל זה מחמת כפירה, שנדמה לו שההצלחות הן ביד בני אדם והם משיגים אותן בחכמתם, כמו שנאמר: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). והגאווה היא שמביאה את האדם אל המידה הרעה הזאת, או רוב השלווה והתענוג כמו שנאמר: "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאיונים" (תהלים קכג, ד). ופעמים שלועג הלץ על הקדושים והנביאים.

ג. אדם שאינו מקבל תוכחה הוא מכת הלצים, שנאמר (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". הגורם העיקרי לכך הוא מחמת שהאדם חכם בעיניו, וכל כך מושלת בו המידה הזאת, לחשוב שרק הוא מבין ורק הוא יודע עד שמתלוצץ לדעת זולתו. וזו מידה שמי שנגוע בה אין לו תקווה, שנאמר (משלי כו, יב): "ראית איש חכם בעיניו תקווה לכסיל ממנו", כלומר – לכסיל יש יותר סיכויים מאשר לאדם החכם בעיניו!

ד. אדם שקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי הקרנות נקרא לץ, ואין זה אלא משום שבז למצוות ולשכר העולם הבא, ואינו שם ליבו לחשוב על קיצו ולהבין אחריתו ולחפש דרכיו, ולקנות מעלת הנפש ולהתקרב אל השם יתברך. ומי שמתרחק מאלו הלצים, עליו נאמר (תהלים א, א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".

ה. אדם שרגיל להתלוצץ ולעשות צחוק מכל דבר, ולא בגלל שבז להם בליבו, אלא רק מדרך השמחים על לא דבר בשביל לצחוק ולשמוח – נקרא לץ, ובכלל הכת הזאת הם אלו השותים לשוכרה.

וכותב שם רבינו יונה לסיכום: "דע, כי לא היה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על כן ייענש לשאת עליו עול הייסורים מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם", ואמרו ז"ל (עבודה זרה יח, ב): כל המתלוצץ ייסורים באים עליו, שנאמר: "פן יחזקו מוסריכם", והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל הכת החמישית הוצרכו להזהיר ביותר, כי רבים ייכשלו בו על דרך מקרה".

"מגן" מן התוכחה

בספר "מסילת ישרים" אומר הרמח"ל זצ"ל על נזקי הליצנות שאין קשים מהם, את הדברים הבאים:

"ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החיצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון הוא מגן המשוח בשמן בפני חיצי התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכוח הליצנות ייפול הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל, ולא מפני חולשת העניינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה. והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם והיה מאבד תקוותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וכבר גזרו חכמים ז"ל (עבודה זרה יח, ב), שהלץ מביא הייסורין עליו, והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפירוש (משלי יא, יט, כט): "נכונו ללצים שפטים". כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה, מכוח הרהורי תשובה שייוולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות, אך הליצנים, שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה להם כוח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים, והנה כפי החומר החטא ותולדותיו החמיר השופט האמיתי בעונשו. והוא מה שלמדונו ז"ל (עבודה זרה יח, ב): "קשה הליצנות שתחילתו ייסורין וסופו כליה, שנאמר (ישעיה כח, כב): "פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי…" עד כאן לשונו.

במילים אחרות, ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אדם הולך לשמוע שיעורי תורה, למוד מוסר, עושה חשבון נפש עד שנפשו מתעוררת, וכל כולו כיסופים ורצונות טובים להיות כרצון השם, אולם פעם אחת של שמיעת דברי ליצנות והכל מתפוגג ונעלם – כבר אין יותר כיסופים ורצונות טובים, רק קרירות והתנגדות, ה’ ירחם.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)