עם סגולה

"הללוי-ה, הללו את שם ה' הללו עבדי ה', שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקינו, הללוי-ה כי טוב ה' זמרו לשמו כי נעים שמו" (תהלים קלה, א-ג).

מזמור זה הינו שיעור היסטורי אמיתי של העם היהודי, המתאר את עלייתו מפרטים ועד להיותו אומה צעירה בתחילת דרכה, ובהמשך לעם שהיה עד להרס וחורבן המעצמות הגדולות והאדירות של אותה תקופה.

"כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (שם, ד).

למה לא באברהם? האם לא היה זה אברהם שבחר בבורא העולם ועמד כנגד כל החברה באותם הימים, אברהם מעברו האחד של העולם וכל העולם בעברו השני, לכן, נבחר על ידו ל"חברה" בפני עצמו? אכן, אבל כדי לבחור באברהם כ"עם סגולה" זה אומר שצריך לכלול את כל הצאצאים שלו, וזה כולל את ישמעאל וגם את ילדיה של קטורה.

מה עם יצחק אבינו וילדיו? יצחק הוא סמל הגבורה, סמל העקידה וההקרבה להשם. הוא אף פעם לא הסיר עיניו מעבודתו של השם. בכל אופן, הילדים שלו כוללים את עשיו, שלא קיבל את הזכות להיקרא "עם סגולה", לא עשיו עצמו ולא צאצאיו הרבים.

רק יעקב אביהם של "שבטי י-ה", יעקב ושניים-עשר השבטים הם אלה זכו להיקרא "עם סגולה".

"כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים" (שם, ה).

זהו אחד המאפיינים העיקריים והמרכזיים של העם היהודי: להאמין אך ורק בבורא עולם, השם יתברך שמו, ולדעת שהוא, ורק הוא, הכוח העומד מעל כל הכוחות כולם, ולא משנה אם הבריאה נראית כדבר מנוגד לזה.

"כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות, מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו. שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה" (שם ו-ח).

שמא שכחתם, אז הוא עושה הכל. שמא תדחו, אז אנחנו "כאן" היום בגלל שזה רצונו, ונמשיך להיות "כאן" רק בגלל שאף זה רצונו.

אבל הנה הקטע הטוב: "עצבי הגויים כסף וזהב מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו" (שם, טו-טז).

האמת, נראה שהכסף אכן מדבר, אבל באיזו שפה? האם זה נקרא באמת "דיבור" מנקודת השקפתו של הבורא? התלמוד מגדיר לנו אחרת מהו "דיבור", על פי הדברים הבאים: "אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה) "כי אדם לעמל יולד". איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז) "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו", הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", הוי אומר לעמל תורה נברא (דרך הדיבור)" (סנהדרין צט, עמוד ב).

לא פלא שהתלמוד מזהיר ואומר: "אמר רבא: השח שיחת חולין (רש"י: הבלים וקלות ראש) עובר בעשה, שנאמר: "ודברת בם" (דברים ו, ז) – בם (רש"י: דברי תורה) ולא בדברים אחרים" (יומא יט, עמוד ב).

למעשה, המסורת מלמדת שאחרי כל מה שנאמר ונעשה, ונעמוד לפני מלך מלכי המלך הקב"ה ביום פקודתנו, היום בו ניתן את הדין על כל מעשינו – מצוותיו של האדם הן אלה שידברו לטובתו, הן אלה שיסנגרו עליו, או, במקרה של חטאים, יקטרגו עליו.

"פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא יאזינו אף אין יש רוח בפיהם" (תהלים קלה, טז-יז).

והנה הנקודה החשובה והמחרידה מכל: "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם"! (שם, יח).

דבר בסיסי זה, של מידה כנגד מידה, הוא: שתהפוך להיות מה שאתה מאמין בו, ומה שבטחת בו ינטוש אותך. אלא אם כן, כמובן, תשים לב לקריאה הבאה: "בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה', ברוך ה' – מציון שוכן ירושלים הללוי-ה" (שם יח-כא).

ציון, זה העניין, אוּמת התורה נמצאת בתוך גבולות ארץ ישראל ואינה ניתנת לערעור מצד שום אומה. ציון – המקום המהותי, היסודי והבסיסי של העם היהודי עליו חלמו הנביאים, וכפי שנאמר בהפטרה של שבוע זה, עליה נקראת השבת – שבת חזון: "ציון – במשפט תפדה, ושביה, בצדקה" (ישעיה א, כז).

בזמן הזה, שלושת השבועות, ובעיקר – עם התקדמותנו ליום תשעה באב, בצומת הדרכים המכריעה ביותר בהיסטורית העם היהודי, אנו חייבים לזכור שוב שאז, ורק אז, השם ואנחנו נשכון יחדיו לבטח ובשלום, לנצח נצחים, בירושלים עיר הקודש, אמן.