אי שם, בספרד הרחוקה

אי שם, וזה יכול להיות בספרד
הרחוקה או בכל מקום אחר בעולם,
אדם יחשוב ששם, ורק שם, אנשים
יבינו את הטעות ויעשו ממנו צחוק.
עד כדי כך???

בגן החכמה – פרק 50

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

וכך היה צריך למלבוש וקרא החייט ויגע עמו, עד שלמדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד (שקורין לעפיל) שגה בו, ולא כיונו יפה והיה מצטער מאוד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה, אבל אם הייתי בשפאניא (ספרד) עם הלעפיל הזה, הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו יתיר (אדם שעושים ממנו ליצנות) וכן היה מלא ייסורים תמיד…

החכם רוצה תמיד להיות מיוחד, הכי טוב. העיקר, שלא יהיה כמו כולם. הוא רוצה את מלוא תשומת הלב, הכבוד, הרושם וחושב: ‘מה?! שאני אתלבש כמו כולם?! שאני אהיה המוני?! אני צריך לבלוט! להיות יוצא דופן! איכותי! אני הרי מיוחד, לכן אני צריך להתלבש בבגד שונה משל כולם…’

שוב אנו רואים שאין לחכם שום קשר עם נקודת האמת. אדם שיש לו חיות מהעיקר, לא מעניין אותו להיות כמו כולם ולחיות עם כולם, כמו שכתוב: "בתוך עמי אנוכי יושבת". הוא לא מחפש חיות מלחשושי הסובבים אותו כשהוא חולף על פניהם. את החיות האמיתית הוא מקבל מעצם האמת. ולא רק, אלא שהיה מעדיף שלא ישימו לב אליו כלל, שלא יבלוט, כך יוכל לחיות בשקט.

ותתפשהו בבגדו

על היצר הרע המיוחד הזה, שיש לאדם בעסק בגדיו, כותב רבי נחמן מברסלב את הדברים הבאים (שיחות הר"ן, ק): "ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט, יב), שהבעל דבר והסיטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהיינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של אדם הם מבלבלין מאוד את האדם ומונעים אותו על ידי זה מעבודת השם יתברך, וזהו "ותתפשהו בבגדו". אך מי שהוא בעל נפש וליבו חזק בהשם, אינו משגיח גם על זה, אף על פי שאין לו בגד ללבוש, אף על פי כן אינו מטריד עצמו בזה ואינו רוצה להניח עצמו לבלבל בזה, וזהו: "וינח בגדו אצלה וינס" וכו’ (שם), שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה, רק עושה את שלו בעבודת השם כפי מה שיכול".

התם הקדוש, מתנהג בדיוק על פי דברי רבי נחמן. יש לו ולאשתו רק מעיל אחד! מגושם, ושניהם שותפים לו. במעיל זה הוא שמח ואינו מניח לעצמו כלל להתבלבל. וגם כשצריך בגד מכובד לאירוע כלשהו אליו הוא מוזמן, או כאשר רוצה ללכת לבית הכנסת וכדומה, הוא לא מניח לעניין הלבוש לבלבל אותו, רק עושה את שלו ושמח בחלקו.

לעומתו, החכם, מתבלבל מאוד מעניין הבגדים. במקום להיות כמו כולם ולהתלבש בבגדים המצויים והשכיחים למקום בו הוא נמצא, הוא מתייגע לעשות לו בגד מיוחד כרצונו. דבר זה לכשעצמו הופך להיות סיבה לייסוריו. אילו לא היה מתעקש על זה, אלא מתלבש כמו כולם, לא היו בלבולים כאלה. אבל זאת טעות גדולה ונפוצה מאוד, אדם צריך לרצות לדמות בחיצוניות לכולם – שלא יבלוט כלל. אדרבה, הרצון לבלוט מראה על גאווה. לכן אותם אנשים רעשנים שמושכים אליהם את תשומת הלב של כולם, ומפריעים לכולם, לא עושים שום דבר מלבד להפגין את מידת הגאווה שבם.

להיות מיוחד זה משהו פנימי, בדברים שהם בינו לבין עצמו ושאף אחד לא יודע מהם. שם צריך האדם לחפש את הנקודה המיוחדת שלו, את העבודה האישית ושליחותו. כמו כן עליו לתת את דעתו לכך שאף פעם לא יושפע מהלך הרוחות השורר סביבו – אם הלך רוחות זה אינו נכון על פי האמת והמוסר, וכן לא להיגרר אחר הלצים וכדומה.

אי שם, בספרד הרחוקה

והנה, גם לאחר שהחכם עמל רבות עם החייט, ובסופו של דבר החייט הכין לו את הבגד כרצונו, לכאורה היה זה מספיק כדי שכולם יתפעלו מהבגד שלו, שזו כל מגמתו. אך גם כאן באה גאוותו להרוס לו אפילו את ההנאה המגונה והנמוכה שלו והוא מחפש חסרון להצטער ממנו, טעות דקה במקום שלא רואים – בכנף הבגד, כלומר בשוליים שהם מקום נסתר שאף אחד לא מביט עליהם, אבל הוא הבחין שהזווית לא מדויקת במאה אחוז…

ונשאלת השאלה: האם מישהו בכלל יבחין בטעות שיש בכנף הבגד? ברור שלא. האם אנשים הולכים עם סרגלים ומודדים את זוויות הכנף של בגדי הבריות? חששו של החכם מוגזם מאוד, ולא די שהוא מקפיד על חשש רחוק כזה, הוא עוד הולך בדמיונו עד לספרד הרחוקה, כך הוא מוצא סיבה "מספיק מוצדקת" כדי להצטער ממנה – שאי שם בספרד יודעים שלא כך צריך להיות כנף הבגד, כי אם היה שם בודאי היו צוחקים ממנו… למרות שבפועל אף אדם לא יצחק ממנו, הוא חייב להיות מיוסר מאותה אפשרות רחוקה, שיש כאן טעות שאפשר לצחוק ממנה שם – בספרד, וייתכן מאוד שלעולם אף לא יגיע אליה.

הרי ברור שלא יתכן שיהיה בעולם דבר מושלם, לכן אדם צריך לשמוח בכלליות שהבגד שלו בסך הכל בסדר ומקובל, להסתכל על החלק הטוב ולא על המעט החסר. אמנם טוב לשאוף לשלמות, אבל שיהיה זה בדרך הגיונית ולא על חשבון השמחה. על האדם להיות שמח בתוצאה, ותהיה אשר תהיה, כי כך השם רוצה.

ראו לאיזו רמה נמוכה ושפלה הגיע החכם. הלא התם באמת לבש בגד מגוחך, אך למרות הכל הרגיש לובש בגדי פאר… ואילו החכם עושה בגד מושלם! שגם בספרד הרחוקה לא היו רואים את הטעות שבו, כי איזה אדם שפוי ירוץ אחרי אנשים עם מד-זווית ויבדוק את כנפי בגדי ההולכים והשבים? אבל הוא מלא בצער, עגמת נפש וייסורים. למרות שהחכם שואף לשלמות והוא בטוח שהוא אכן מושלם, לכן כל חסרון מצער אותו. מידת החכם לחפש "מתחת לרצפה", או כמו שאומרים "בנרות", סיבות להצטער.

לתם, לעומתו, לא היה אכפת כלל. הוא שמח במעיל שלו כאילו היה זה המעיל המשובח ביותר שיוצר אי פעם עלי אדמות. מדוע? כי זה מה שהשם נתן לו. הוא שמח בחלקו עד ראה בו כל מה שרצה לראות: פעם יופא, פעם טוליפ, פעם קאפטין (סוגים שונים של מעילים) וכן הלאה.

והתם היה רץ ובא בכל פעם אל החכם בשמחה ומצאו מצר ומלא ייסורים, ושאלו: הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך ייסורים תמיד? הלא אני מלא שמחה תמיד…

התם, שדרכו בקודש לא להסתכל על אף אחד, כל שכן לא להעיר לאחרים או לבקר אותם, לא לערוך השוואות בינו ובינם, כמו שאומר: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי", יוצא עכשיו מגדרו. הרי השאלה ששאל את החכם הינה ממש ביקורת. הוא אומר לו בפירוש שמשהו לא בסדר אצלו – כיצד יתכן שלמרות חכמתו ועושרו הוא מלא בייסורים תמיד? והוא יוצא עוד יותר מגדרו כאשר הוא משווה את החכם אליו ומביא את עצמו כדוגמא: תסתכל עלי, שלעומתך אני כישלון מוחץ ואין לי חלקיק קטן ממה שיש לך, ובכל זאת אני שמח תמיד. אולי תתעורר להבין שמשהו לא בסדר אצלך?

מדוע התם משנה מהנהגתו? האין זה פגם בתמימותו? כאן אנו מבינים כיצד ישנם צדיקים שמתפארים במעלתם ומוכיחים את עם ישראל, דבר שלכאורה נוגד את טבעם ואת ענוותנותם, הרי בודאי היו מעדיפים לשבת בפינה שלהם ולעבוד את השם בצנעה כמו משה רבינו ע"ה, שאמנם התפלל במסירות נפש על עם ישראל אבל לא רצה בשום אופן להנהיג אותם, אם לא היה זה הבורא שהכריח אותו לעשות זאת. כי את כל הצדיקים האמיתיים מכריחים משמים לצאת מגדרם ולהנהיג את עם ישראל. כך גם התם, כאשר נוכח שהחכם נמצא בטעות נוראה היה מוכרח לצאת מגדרו ולהוכיח את חברו, ואף להתפאר במעלתו כדי לעוררו.

התם הבחין בהשגחה של השם יתברך שאין זה מקרה שהחכם הגיע לגור דווקא בביתו. הוא ראה בבירור שהחכם שונה כל כך ממנו. תחילה, מרוב תמימותו, חשב שהשם סובב סיבות אלה בשבילו, כדי שהוא, התם, ילמד מהחכם דבר כלשהו, לכן כיבד אותו בכל דרך אפשרית. אבל עתה, משראה בצורה ברורה שדרכו של החכם מעוותת לחלוטין, לכן הבין שהשם שלח אליו את החכם כדי שהחכם ילמד ממנו את תמימותו, ולא להיפך. לכן יצא התם מגדרו והוכיחו.

תעודת הצטיינות

כאן התם מקבל משמים חיזוק לדרכו: דרכו, דרך התמימות, היא הדרך האחת והיחידה להגיע לתכלית, ואילו דרך החכמות הינה כישלון גמור המובילה לאבדון. הוא ראה מול עיניו ממש הוכחה חיה לגיהינום שהחכמות מביאות את האדם. הסיבה לכך שהשם ראה צורך לשלוח לו חיזוק זה היא – משום שבשמים שומרים על איזון, ומכיוון שהתם קיבל ביזיונות רבים על דרכו ותמימותו, לכן כדי לאזן זאת, שלחו לו חיזוק בדמות החכם כך שיראה בצורה ברורה לאן הובילה אותו חכמתו – לשאול תחתיות…

כל יגיעת האדם בעולם הזה היא רק כדי להגיע לאושר ושמחה. זהו רצונו הטבעי של כל אחד. האושר והשמחה הם גם התעודה של האדם להצלחתו בחיים – אם הוא שמח ומאושר סימן שהצליח בחייו. אם חכמתו של אדם לא מביאה אותו לאושר – זאת תעודת העניות שלו המעידה כישלונו בחיים. וכל מה שהיה בגדר ‘תפישת חיים’: פילוסופיה, חכמות וכו’ הם טעות מוחלטת.

השמחה והאושר הם המדד האמיתי למידת האמת שהאדם אוחז בה. אדם שנמצא במידה זו מרגיש שלמות, שלווה ושמחה מלאה, כפי שכל אחד יודע כאשר מתגלה לו נקודת אמת ועד כמה זה משמח אותו, על זה אומרים: אין שמחה כהתרת הספקות. ואם חכמתו של אדם אינה מביאה אותו לשמחה ואושר, ברור שאינה אמת. ואם כך, איזו מן חכמה היא זו, אם אינה אמיתית?

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)