ההתחלה והסוף

אם תעקוב אחר מהלך חייהם, תראה
שכל שלוותם ושמחתם מתפוגגות והם
נשארים ריקניים ועלובים, משועבדים בכל
מיני שעבודים להבלים שהתמכרו להם.

בגן החכמה – פרק 51

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

הניסיון של התם, להחזיק בתמימותו מההתחלה ועד הסוף, לא היה קל כל כך. בתחילת דרכם של החכם והתם, נראה היה שהחכם הוא המאושר והתם המסכן. החכם נסע לארצות בכל רחבי העולם, הוא כביכול נהנה מהחיים, למד, השכיל וכן הלאה. ואילו התם, היה "תקוע" בסנדלרייה שלו בדוחק וחוסר הצלחה. אבל עתה, כאשר עברו הימים, ההבדל היה ניכר ובולט לעין. כיצד תמימות של התם הועילה לו להיות אדם מאושר ושלו, ואילו חכמתו של החכם הביאה אותו למצב בו היה רדוף ועצבני? על זה נאמר: "צדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלווה, ורשעים תחילתם שלווה וסופם ייסורים".

דבר זה נוגע לכל אדם המבקש ללכת בתמימות וביושר. בתחילת דרכו מוכרח שיהיו לו ניסיונות רבים מאוד. למשל, כאשר יראה את בני גילו "עושים חיים" והם כביכול בני חורין וללא רסן, עושים כל העולה על רוחם ומצליחים בכל מיני תחומים, ובעיקר "עושים כסף". אך ידע שהכל כמובן הן הטעיותיו של העולם הזה. אך אם יהיה חזק וידבק בנקודת האמת ייהנה מפירות התמימות, עם הזמן, ואילו חבריו יתחילו לשלם על אותה "חרות" שהייתה להם, שבעצם היא עבדות נוראה לתאוות, דמיונות והבלי העולם הזה.

זה דבר שכל אדם יכול לראות בשתי עיניו: החכמים בעיני עצמם נראים תחילה כמי שמצליחים ונהנים מהחיים, עושים מה שליבם חפץ בלי חשבון וכו’. אבל אם תעקוב אחר מהלך חייהם, תראה שבשלב מאוחר יותר כל שלוותם ושמחתם מתפוגגות והם נשארים ריקניים ועלובים, משועבדים בכל מיני שעבודים, להבלים שהם התמכרו להם.

ואילו אותם תמימים, שאינם מתבטלים להלך הרוחות הליצני של בני גילם אלא הולכים בדרך הטובה והישרה בתמימות, תחילה יראה הדבר, כביכול, שהם מפסידים את הנאות החיים. אבל אם תעקוב אחרי חייהם, תמצא אותם ברבות הימים יושבים על מי מנוחות עם משפחות לתפארת, שלווה נפשית ואושר אמיתי, חרות אמיתית מכל כבלי השווא והזיות העולם הזה.

והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשוגע…

רבי נחמן מברסלב כותב (ליקוטי מוהר"ן), שמידת הניצחון אינה סובלת את האמת, ואדם שכל רצונו הוא לנצח חולק על האמת. לכן, אדם שרוצה להיות רק צודק ולהראות שהוא החכם מכולם יהיה מוכן לאבד את חייו, והעיקר שינצח. אבל למעשה, הוא יוצא המופסד ולא המנצח, מכיוון שלא ייתכן להתעקש ולהישאר עם טעויות גדולות ולהצליח. אולם, אדם שרוצה את האמת יהיה לו האומץ והרצון להודות תמיד בטעויות שלו. ולא רק, אלא ישמח לתקנן. גם אם האדם שיעמיד אותו על טעותו יהיה קטן ממנו זה לא ישנה לו, משום שהוא מקיים את מאמר חז"ל: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם!", גם אם הקטן ממך הצביע על טעות שעשית – הקשב לו. אדם צריך להיות מוכן לקבל אלף ביזיונות ובלבד שיזכה להגיע לאמת, כי אז באמת יצליח ויהיה המנצח האמיתי. הרי בכל פעם שיטעה הוא יבחין בזה ויודה על טעותו, יחזור בו מדרכו ויתקן את מעשיו.

עניין זה נפוץ בעיקר בקרב הצעירים שלא מקשיבים לגדולים מהם ומבטלים את דבריהם. להם אנו אומרים: הקשיבו למה שאומרים לכם. חשבו על זה. עשו ישוב הדעת. אם הגעתם למסקנה שאתם צודקים, מה טוב. אם לא, חזרו בכם ותרוויחו את החיים שלכם.

התם הצביע לחכם על נקודה חשובה והראה לו אחד-על-אחד שחכמתו אינה כלום, שהרי היא לא הביאה אותו לשמחה ולאושר, שהם משאת נפשו של כל אדם והם התעודה לדרך שלו, אם היא האמת או לא. והוא לא רק הפריך את דעתו הרעה, אלא גם נתן לו פתרון ודרך לתקן: הוא הראה כיצד התמימות הביאה אותו לשמחה ואם ירצה (החכם), יוכל ללמד אותו דרך זו ויהיה גם הוא שמח ומאושר. אולם כל חיותו של החכם היא רק מהגאווה שהוא החכם מכולם, לכן אינו יכול להודות על האמת, למרות שבהודאה כזאת ירוויח המון וישיג את האושר.

בעניין זה רבים טועים, מכיוון שגאוותם לא נותנת להם להטות אוזן וללמוד את דרכי החיים מאלו שאכן זכו לכך. אילו היו מוותרים, ולו במעט, על גאוותם היו זוכים לחיי אושר בעולם הזה ובעולם הבא לנצח נצחים. עצם המחשבה על זה מזעזעת – אדם יכול להפסיד נצח נצחים של טובה בגלל הגאווה ומידת הניצחון, לומר כל הזמן שהוא צודק… בשביל הנאה מרה ומירורה זו יפסיד את כל חייו!

מכל מלמדי השכלתי

כאשר חז"ל אמרו: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"! הם לא התכוונו לומר: איזהו חכם? המלמד את כולם… או – איזהו חכם? שיודע יותר טוב מכולם, או – המנצח תמיד וכן הלאה. אלא, ההגדרה של "חכם" על פי חז"ל היא: מי שאוהב את החכמה ומחזר אחריה באמת מוכן לקבל חכמה מכל אחד ואינו משגיח על כבודו כלל, משום שכוונתו האחת והיחידה היא – שהוא רוצה חכמה ודעת אמת.

לכן, על פי הגדרת חז"ל, לא צריך להיות גאון ובעל מוח חריף ומהיר כדי להיקרא חכם, אלא גם אדם בעל שכל פשוט ונמוך ביותר יכול להיקרא חכם, אם יש לו בליבו אהבת החכמה באמת והוא מוכן ללמוד מכל אדם. אולם, אדם שלא מוכן ללמוד מאנשים אחרים, אפילו אם יהיה מוכן ללמוד מכולם חוץ מאדם אחד, יוצא מגדר חכם גם אם מוחו הוא מוח של גאון. הרי אמרו חז"ל: "הלומד מכל אדם", בלי יוצא מן הכלל, רק הוא נקרא חכם.

השכל שבכל דבר

אדם מאמין יודע היטב שהשם הוא המלמד חכמה. הוא "החונן לאדם דעת", והוא "המלמד תורה לעמו ישראל". לכן הוא מאמין שכל מה שהוא שומע מכל אדם – הכל מכוון מאת הבורא. הקב"ה רצה שהוא ישמע את זה, שהרי רוצה ללמדו דעת בכל דבר ודבר שמקרה לפניו. כל שכן כאשר מדובר במפגש עם בני אדם שלעולם לא יזלזל בכל מה ששומע, אלא יקשיב לדבר השם שמדבר אליו דרך אותו אדם, וילמד מזה ויביט על השכל שיש בכל מה ששומע ורואה, כמובא בליקוטי מוהר"ן (תורה א): "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר את עצמו אל החכמה ואל השכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר", וכן אמרו חז"ל: "מכל מלמדי השכלתי".

בזוהר הקדוש נאמר, שבכל פעם ששני אנשים נפגשים יש בזה השגחה עצומה וכמה עולמות התהפכו כדי לאפשר מפגש זה. בכל מפגש יש תיקון עצום, כמו שכתוב: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו"? (עמוס, ג), ואדם שמזלזל באחרים ומתעלם מהם ולא שם אל ליבו מדוע השם הפגיש אותו עם אדם זה אך הוא דוחה זאת בשאט נפש, ידע שהוא בעצם דחה תיקון עצום שהבורא סובב סיבות נפלאות בשבילו. וההפסד נובע מכפירתו של האדם שלא מאמין בהשגחה הפרטית בפרטי פרטים שיש בכל רגע ורגע מחייו.

לכן, נתחיל מעתה להיות חכמים באמת. כלומר, נלמד מכל אדם, שזו אמונה וענווה. כי "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", כפי שאמרו חז"ל, אפשר לומר גם במילים אחרות: איזהו חכם? מי שמאמין שכל פגישה עם כל אדם יש לה כוונה מלמעלה. או: איזהו חכם – מי שהוא ענו, כי ענווה היא התנאי הבסיסי לזכות לחכמה של קדושה כמרומז בפסוק: "החכמה מאין תמצא"? לומר לך שהחכמה שוכנת רק אצל מי שהוא "אין". אדם עם ענווה, שמרגיש את אפסיותו, רק בו תוכל למצוא חכמה אמיתית. וכן אמרו חז"ל: "למה נמשלו דברי תורה למים? לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז), וכן אמרו על הפסוק: "וממדבר מתנה" (במדבר כא) – אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו – תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו" (עירובין נד).

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)