דיכאון? לא תודה!

יש מי שקם שמח בבוקר וחיוך
על שפתיו, גם סתם כך, בלי
סיבה יוצאת דופן. ויש מי שקם
עם ‘אווווווווף! עוד פעם בוקר…’
למה?

דיכאון? לא תודה! – חלק 1

רוחות מנשבות, וקר. החשיכה מקדימה לרדת ומשתלטת על הרחובות. יש מאיתנו, שהחשיכה משתלטת גם על ליבם.

שגרה לכל מלוא האופק (ברוך השם, שגרה פשוטה היא מתנה נפלאה, ומי שחווה הפתעות לא מרנינות וגם זעזועים, יודע להודות עליה בכל ליבו). שורות אלה נכתבו לפני תחילת המלחמה. עכשיו, כולנו כבר יודעים טוב יותר, שסתם שגרה רגילה איננה דבר מובן מאליו, ויש כל כך הרבה להודות עליה.

יש ימים של חולין, בלי חגים וערבי חגים. בלי ‘בלגן’ תוסס ועליז. יש שמתחילים לחוש עצבות, המצברים שלהם מרוקנים, הם ‘סוחבים’. אילו יכלו, היו בכלל הולכים לישון שנת-חורף כמו הדובים.

אבל זה לא ממש חייב להיות כך. יש כאן ועכשיו, בעזרת השם, זמן נפלא למימוש ‘פוטנציאל השמחה’.

השמחה היא מתנת השם. יש מי שקם שמח בבוקר, שיר בלבבו וחיוך על שפתיו, גם סתם כך, בלי סיבה יוצאת דופן. ויש מי שקם עם ‘אווווווווף! עוד פעם בוקר…’ ופניו חמוצות מול השחר העולה רענן לקראתו. ונכון, הכל בסדר, הוא לא מתלונן, והוא באמת לא רוצה להיות כפוי טובה – אבל בליבו עצבות ושממון. למה?

כי השמחה היא מתנה נפלאה מהשם, אבל השמחה היא גם עבודת השם! יש צורך ואפשרות לבחור בה במודע, לנסות להשיג אותה בפועל ועל ידי אופני חשיבה נכונים. במאמר זה, נעסוק מעט על הזיהוי של מונעי-שמחה ועל האפשרויות להיפטר מהם.

אי! לוחצת לי הנעל!

הנעל לוחצת ומכאיבה?! כמעט כל בר-דעת חולץ אותה מיד, בלי הרבה מחשבות ובלי פילוסופיות ועכבות נפשיות. (אלא אם כן נמצאים בחתונה, ותקועים חסרי אונים עם הצרה הזאת). ואם שמים לב, פתאום, ששתי הנעליים לוחצות ומכאיבות, כדאי אולי לבדוק, אם לא התרחשה כאן טעות קטנה וכפולה – אם נעל ימין איננה נעולה על רגל שמאל ולהיפך. פשטני מאוד, נכון?

אבל בחיים, אנשים ממשיכים להילחץ ולסבול, ואינם חולצים את נעל ימין כדי להעבירה למקומה, וכן להיפך. במה דברים אמורים?

תנאים אובייקטיביים גרועים עלולים לגרום למצב רוח שפוף ולעצבות מתמשכת. כאשר מזהה אדם בעצמו עצבות שפופה כזו, או לחץ ותסכול מתמשכים, כדאי לו לבדוק, האם אין הבעיה נובעת מתנאים סביבתיים, אשר אובייקטיבית הינם גרועים עבורו. ואם כן, אולי הם ניתנים לשינוי?

חשוב להדגיש כאן, כי תנאים סביבתיים גרועים הם בין גורמי העצבות-התסכול-הייאוש, אבל הם אינם הבלעדיים בשטח, וגם לא העיקריים. בהחלט לא רק בהם תלויות תחושותיו של האדם. מה שכן, יש להם עוצמה לגמרי לא מבוטלת.

קוקטייל של רעלים?

אחד השטחים, שבו בולטת תסמונת ‘הנעליים ההפוכות’, הוא שטח התעסוקה. למשל, אדם עובד במקום עבודה מסוים אבל מצליח להתמודד עם הדרישות איכשהו, כשהדגש הוא על ה’איכשהו’. לא נורא, הניסיון, מן הסתם, יעשה בהדרגה את שלו, וישפר ביצועים ויכולות. הבעיה היא, שהוא מתאמץ ומשתדל, למרות שקשה לו, אבל במקום העבודה לא בדיוק מרוצים ממנו. הרבה הערות הוא סופג, אבל אין לו הכוח לשינוי נועז. הוא מרגיש שהוא נמצא בדרך ללא מוצא. נראה לו שחבריו עובדים במקצועות נוצצים יותר ומצליחים בחייהם, והוא לא.

אז תארו לכם מה זה לספוג בתדירות קוקטייל רעלים שכזה! לעבוד בעבודה שאינה מתאימה לכישורים וליכולות (והמצב במשק לא בדיוק מאפשר לעזוב…), להתאמץ ולהשתדל אבל להיכשל באופן תמידי (הערות תמידיות מובילות להרגשת כישלון, אם האדם לא חזק בנפשו לקבלן). לחוש עייפות וחולשה פיזית קבועה בשל העבודה הבלתי מתאימה, ועוד להיות מתוסכלים, לחוש קנאה וכן הלאה. גם לזכור תמיד, בחוסר אונים, שאפשר היה להצליח מאוד בעבודה אחרת (אם הייתה כזו) ולהביא לביטוי בה את הכישורים הייחודיים הקיימים. הגוף והנפש – שניהם נחלשים מן התרכובת ההרסנית. אבל האם ניתן לעשות משהו כדי להיחלץ?

הרבה אומץ ונחישות, וגם יוזמה, נחוצים, לעיתים, כדי לנסות לבצע שינוי נחוץ של מקום עבודה או סוג תעסוקה (חלק מהשיקולים כפי שהזכרנו לעיל נובע ממצב כלכלי במשק, הצעות עבודה פנויות וכן הלאה). כאשר מדובר באדם מבוגר יותר, שעובד כבר שנים בעבודה שאינה מתאימה, השינוי אפילו קשה יותר. אבל לעיתים שווה ונחוץ להתאמץ במלוא העוצמה, וגם לבקש, כמובן, את מה שקובע באמת – עזרה משמים. (בכל אופן, גם אם אי אפשר לשנות מצב אובייקטיבי, את צורת המבט אפשר לשנות, ולהפחית בכך הרבה מן התסכול והתחושות השליליות).

מעזים לבצע שינוי?

אחרי שחולפים יום ועוד יומיים, שנה ועוד שנתיים, וגם עשור ושני עשורים, ואדם ממשיך לצעוד (או להיגרר) באותו מסלול ובאותה רוטינה, כבר קשה יותר לעצור פתאום, לחשוב ולשנות. אם הרוטינה מעיקה, מסתכלת ולוחצת, אפילו משבשת את מצב הרוח, שמשבש מצידו גם את מהלך החיים, רבים מאיתנו אינם מבצעים שינוי המתבקש, לכאורה.

למה? כי השינוי מפחיד!

אנשים מפחדים לבצע שינוי משמעותי בחיים, מבהירה הפסיכולוגית גב’ יפה בלומנטל, שינוי רציני מצריך מאמץ, וגם הוכחות כישורים.

ביצוע שינוי רציני נתפס כסיכון, ויש בכך הרבה מן הצדק. במקרה של רצון לשנות מקצוע או להתחיל עבודה חדשה, קיים אצל חלק מבני האדם החשש, שמא לא יצליחו במשימות החדשות, שמא אין להם די כישורים ויכולות, וגם אם יש – אולי לא יצליחו לממש אותם. אנשים מפחדים ממחויבויות חדשות, שמא לא יצליחו לעמוד בהן. החשש הזה אינו מופרך, ואינו בלתי הגיוני.

למשל, אֵם לילדים הרוצה להתחיל לעבוד מחוץ לבית. כעת, היא ממלאת יום יום כל כך הרבה מטלות, דואגת באופן סדיר לכל כך הרבה פרטים. האם תצליח לעשות כל מה שנחוץ (ומה שנחוץ, הוא, הרי נחוץ באמת, מדובר בבני אדם – בילדים!), גם כאשר תאלץ לעבוד מחוץ לבית שעות רבות? האם תצליח לשלוח את הילדים בבוקר מסודרים ומאורגנים ולא מדי לחוצים, כשהיא עצמה צריכה לצאת בשבע וחצי? ומי יקבל את פניהם בצהריים? בן השנתיים וחצי מסיים בשעה אחת בדיוק, והיא בעבודה עוד הרבה אחר כך. הגדולים יותר מגיעים בצהריים לאכול ואחר כך צריכים לצאת. איך יסתדר הכל בלעדיה? ובכלל, האם המטלות שנפרשות היום על פני יממה שלמה תוכלנה להידחס למחצית מן הזמן הזה? ומה עם כוח לכל הביצועים האלו??

וכך, אנשים נותרים ‘תקועים’. נחוצה להם התועלת שבשינוי, ולפעמים היא נחוצה באופן נואש, אבל הם מפחדים מן המחיר.

והעצה? היא נשמעת פשוטה, אפילו מובנת מאליה, מבחינה שכלית, אבל לא כל כך פשוטה ליישום: אדם צריך לשאול את עצמו, עד כמה חשוב לו השינוי. להגדיר לעצמו בבירור – במה מתבטאת חשיבות השינוי, ועד כמה הוא נחוץ, ובהתאם לכך, עד כמה הוא מוכן להשקיע לצורך השינוי הזה. במקביל, יבהיר האדם לעצמו, באופן ברור ולא סתם כחשש מעורפל, ממה הוא חושש, ועד כמה הוא יכול להשקיע ולעמוד בכך. בעקבות החשיבה הזו, אמור האדם להסיק את מסקנותיו ולפעול בהתאם.

בכל מקרה, מבקשת גב’ יפה בלומנטל להזכיר נקודה קצת שולית, לכאורה, אבל חשובה מאוד – חשוב לתת גיבוי תומך לאדם המנסה לבצע שינוי, לתת בו אמון ולהבהיר לו שנותנים בו את האמון. חשוב שיידע מראש, שגם אם ייכשל, ימשיכו לתת לו גיבוי ולהעריכו.

(אגב, עצה זו מתאימה לא רק כאשר רוצים לעשות שינוי בתחום העיסוק, אלא בכלל בכל תחומי החיים ובעיקר בתחום הרוחני ובעיקר לדעת שבורא עולם נותן בו אמון רב להמשיך תמיד הלאה, כדאי לאמץ).

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")