העבודה הכי רווחית בשוק העבודה

זו עבודה מקיפה של השלטת השקפות
נכונות על כל שטחי החיים, היא לגמרי
לא קלה, אבל היא העבודה הרווחית
ביותר שיש בשוק העבודה! כדאי להתאמץ.

דיכאון? לא תודה! – חלק 2

התעסוקה, עליה כתבנו בחלק הקודם, היא רק אחד מן התנאים האובייקטיביים, החיצוניים לכאורה, שביצוע שינויים בהם עשוי לסייע לשמחה. כמוה, יש גורמים נוספים רבים, שעלולים להפריע לאדם להיות שמח.

אך מה קורה אם התנאים האובייקטיביים לא סימפטיים בעליל, ואין לנו אפשרות לשנות אותם? והאמת, מרבית התנאים והנתונים האובייקטיביים אינם בידינו, ואין לנו אפשרות לשנות אותם באופן ממשי. אז מה, נשקע בדיכאון? בשום פנים ואופן לא!

טלי ויהודית, שתי חברות, סיפרו לי שבגן הילדים שלהן, בני השנתיים וחצי אימצו את הסיסמה: "מה שיוצא, אני מרוצה!"

בחיים זה, איכשהו, קצת מסובך יותר. להיות שמח, להכיר תמיד תודה לקב"ה, להתחזק ולהיבנות למרות הקשיים – זו עבודת חיים. זו עבודה מקיפה של השלטת השקפות נכונות על כל שטחי החיים, זו עבודה עקבית על המידות ועל המעשים. זו עבודה לגמרי לא קלה, אבל זו העבודה הרווחית ביותר שיש בשוק העבודה. לא נאריך כאן על עבודת חיים זו (שבין השאר גם מביאה לשמחה ומונעת תסכולים וכעס, מגינה מפני הקנאה, ייאוש וחרדות). לא נאריך, משום שזהו נושא רחב ומורכב, גדול מכפי מידותיו של מאמר זה.

באנו, בכל אשר נאמר עד כה, רק להזכיר – יש תנאים אובייקטיביים, שמפריעים לשמחה. אם יש לנו אפשרות לשנותם, סתם ‘בזבוז’ להימנע מכך, ולהמשיך לשאת את משא הסבל (מה שמלווה במקרים רבים מדי בהפלת כובד המשא הנ"ל על הסובבים).

"אבל אני בכיתי, והם לא…"

כולנו רוצים להיות שמחים ומאושרים, זה ברור, אבל לפעמים אנו עלולים להפריע לעצמנו, ולבחור בדיכאון. אמנם במינון קטן בדרך כלל, אך באופן שמפריע לשמחה. (חשוב לסייג ולומר, כאשר אנו מדברים על ‘דיכאון’ אין הכוונה לדיכאון קליני שהוא עניין שונה ואיננו עוסקים בו כעת. המילה ‘דיכאון’, לענייננו, היא ביטוי של תחושות עצב, תסכול, חדלון, ייאוש קל, ובכלל – מצב רוח שפוף).

הדיכאון נותן לנו, לעיתים, טובות הנאה שקשה לנו לוותר עליהן. ואז, אנחנו מאמצים אותו אלינו בזרועות פתוחות. אז השמחה, אנחנו, ובני משפחתנו, וגם כל עבודת חיינו בעולם (כן, זאת לא הפרזה) – יוצאים נפסדים וגם די מסכנים.

זה קורה בשטח הדמדומים באזור הגבול של סף התודעה, מעל מעליה ומעט מתחתיה. טובת ההנאה מן הדיכאון (אחת מיני רבות) שעליה אנו מדברים בחלק זה, אופייניים דווקא לאנשים ערכיים. מי שמוצא עצמו פה, בין השורות, יכול אפוא לראות בכך מעין מחמאה, אך כזו שאינה סותרת את האפשרות לתקן ולהתקדם. (אבל גם מי שאינו מוצא עצמו כאן, אל נא ייעלב).

זה מוכנס אלינו בצורת החשיבה מגיל צעיר ממש. למשל: "בן החמש בכה וצרח לפנות ערב. על מה? על שום דבר, בעצם. הוא שכח כבר את הסיבה הפעוטה, המשיך רק מכוח האינרציה. מכיוון שכבר לא היה לי כוח לשמוע את הצרחות, וגם רציתי שתהיה בבית אווירה טובה ונעימה, הכרזתי בקול חגיגי: ‘כולם מוזמנים למטבח לקבל משהו מיוחד, מאוד טעים!’. כולם הגיעו אלי מיד בחבורה צוהלת ובן החמש ביניהם. את הבכיות הוא הפסיק בבת אחת מיד כששמע את ההכרזה, אבל הוא שפשף פנים רטובות מדמעות ואמר לי: ‘אמא, לי את צריכה לתת שניים, כי נתת לכולם אחד, ורק אני בכיתי והם לא…’"

לעזור להם לשים לב, לעזור לנו

השנים חלפו, וגדלנו. ובתוך המוח והלב חבויים אותם רשמים ישנים מימי הילדות. לעיתים אנו מנסים, אולי, להשיג טובות הנאה מן הסובבים אותנו. זה יכול לקרות כשאנו נזהרים, למשל, לא להסתיר בטעות כמה קשה לנו, איך עבדנו הרבה מעל לכוחותינו, או כמה אנחנו לא מספיקים לישון. "אם אמא תדע כמה אני תשושה וסחוטה, היא תשלח, אולי, עוגה וסלטים ומנה עיקרית לשבת (למרות שגם היא עסוקה בהחלט), וזה יחסוך לי הרבה. אולי היא אפילו תשלח את אפרת להשגיח היום אחר הצהריים על הילד הקטן, למרות שאני לא מרשה לעצמי לבקש זאת ממנה בפרוש, בגלל המבחנים שיש לה כל יום, ואני לא רוצה לנצל. זה יכול להיות ממש נפלא, אם היא תבוא, ואני באמת עייפה, ובאמת קשה לי, אני מקווה שאמא תקלוט את זה מאיך שאני מדברת איתה, חלש כזה, בתשישות…"

לתת מקום ל’אני’, אבל לא לסגוד לו

לנצל את תחושת המסכנוּת, כך לא ממש בכוונה תחילה, כדי להשיג טובות הנאה מאחרים, זו עוד חצי צרה. הבעיה קצת יותר מורכבת כאשר אנחנו ‘זקוקים’ להרגשת המסכנות כדי להשיג טובות הנאה מעצמנו. כלומר?

ישנו סיפור על סוס שבעליו היה קצת קמצן, והחליט שסוסו הוותיק אוכל יותר מדי. הוא החליט להפחית ממנת האוכל של הסוס. ביום הראשון זה עבד מצוין, הקמצן היה מאושר מהפרוטה שחסך. בימים הבאים קוצצו מנות האוכל של הסוס עוד ועוד. הקמצן חגג את הצלחת תוכנית החיסכון, אם כי הסוס נראה תשוש במקצת וסחב את העגלה לאט יותר. אבל מה קרה פתאום, כאשר התכנית כמעט הגיעה לפסגת ההצלחה, כשהסוס כמעט הצליח לחיות בלי שום אוכל? פתאום, להכעיס, דווקא אז, הוא מת, הסוס הזה.

אנחנו לא סוס, ואנחנו צריכים לא רק אוכל, שתייה ושינה. ל’אני’ שלנו, הנפשי-רוחני, צרכים משלו. והוא זקוק להם. יש לנו צורך, זה לגיטימי בהחלט. יש לנו צורך בחברת אנשים, כך מוטבע בטבענו. המוח שלנו מבקש לו דברים מעניינים לעסוק בהם? זו זכותו. אנחנו רוצים לחוש שווים? רוצים לדעת שאנחנו ממלאים תפקידים חשובים? אוהבים אתגרים ומשימות?

שונים בני האדם זה מזה, שונים הניואנסים הדקים של הצרכים, שונים האופי וה’כמויות’ הנצרכות. אבל תמיד, או אולי בדרך כלל, אם מתכחשים לצרכים ומרעיבים את הסוס, עד אשר אין בכוחו לעמוד בכך, ובסוף הוא מת. השהייה לצד אדם שה’אני’ שלו מורעב נפשית עלולה להיות לא נעימה. הוא עלול להיות עצבני, רכלן, ביקורתי להחריד, גם אם בבסיס הוא אדם לא כל כך רע. אם מגזימים בהרעבת ה’אני’ ומדחיקים ומתאפקים עלול להיות פיצוץ בעל תוצאות בלתי הפיכות.

אבל מה עם המחיר של צרכי ה’אני’?

לסיפוק צרכי ה’אני’ יש לפעמים מחיר.

"כבר שלושה ימים שלא יצאתי מהבית. אני מרגישה עצבנית ולחוצה. אני נורא רוצה להתאוורר, רוצה קצת חברת אנשים, אבל בבית מחכה לי כל כך הרבה עבודה. האם זה יהיה בסדר מצדי אם אצא עכשיו, או אולי זה חוסר אחריות נוראי?…"

"אני רוצה מאוד לקנות בגד חדש, אבל בגדים, כידוע, עולים כסף, והתקציב שלנו מאוד מחושב. זה לא שממש אין לי מה ללבוש והבגדים הקודמים לא נראים רע, רק איך אומרים? ראו ימים יפים מאלה. אז זה יהיה בסדר אם אקנה או שאני סתם בזבזן?…"

עם גיבוי של ‘דיכאון’ ההתחבטות קלה יותר. אם אני ארגיש כך, מאוד חזק, את העצבנות שלי, את התסכול, את הקושי והמסכנות בזה שאני לא יכולה לצאת, יהיה לי קל יותר מבחינה ‘מוסרית’ להרשות לעשות את זה בלי ייסורי מצפון. ואם אדגיש לעצמי, עד כמה אני מסכן ומרגיש מוזנח עם הבגדים הישנים שלי, וכמה זה פוגע בביטחון העצמי שלי להרגיש כך, וכמה אני בכלל סובל בגלל כל מיני דברים… וקשה לי נורא מכל הבחינות (שלא קשורות לעניין הביגוד), אז יהיה לי הרבה יתר קל להרשות לעצמי, כי עדיף לשלם על בגד מלשלם אחרי זה לפסיכיאטר, לא?

דווקא אצל אנשים ערכיים יכולים ה’דיכאון’ והמסכנות למלא כאן תפקיד, כי האנשים הערכיים פועלים באחריות רבה יותר וחשוב להם לנהוג כראוי. האמת היא, שאפשר להשליך את הדיכאון ככלי שאין חפץ בו, כי גם בלי התמיכה שלו מותר לי לספק את צרכי ה’אני’ – בחכמה, בגבולות ובשמחה. אבל כאן טמון המוקש של הדור הנהנתני הזה – בדור הזה יש סגידה ל’אני’: ‘הכל מגיע לי’, ‘הכל מוכרח להיות בדיוק כמו שאני רוצה’, ‘חייבת להיות לי אפשרות לממש וליהנות’…

ואז, ה’אני’ הופך למפלצת.

על כן, וזו ההגדרה של הפסיכולוגית הגב’ יפה בלומנטל: "חשוב מאוד לתת מקום ל’אני’, אבל לא לסגוד לו!".

לספק את הצרכים הרגשיים-נפשיים, כדי שנהייה בנויים נכון, כדי שנהיה במיטבנו, כדי שנוכל למלא בשמחה באופן הטוב ביותר את רצון בוראנו.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")