שעת האפס

אלול בפתח וזה הזמן לתפוס את
עצמנו בידיים, לתקן ולהאיר את ה’קיר’
שקיבלנו. חודש אלול מגיע ואתו מתנה
עצומה. תפתחו אותה, אל תשאירו
אותה סגורה.

רבי נחמן מברסלב מספר: מעשה במלך שבנה לעצמו ארמון מפואר ביותר וקרא לשני אנשים שעליהם הטיל את התפקיד: לצייר ולאייר את הקירות הגדולים שבאולם המרכזי. הוא חילק את האולם לשני חלקים שווים וכל אומן קיבל מחצית. המלך קבע להם מועד בו הם מחויבים לסיים את המלאכה. השניים קיבלו עליהם את העבודה וכל אחד פנה לדרכו.

הראשון, יגע וטרח מאוד, הוא השקיע את כל כוחו ומרצו בלימוד אמנות הציור והכיור ולא חסך שום מאמץ או כסף. לאחר מכן, נטל לידיו את המכחול וצייר רקעים וציורים שהדהימו ביופיים המרהיב את כל רואיהם. כאשר סיים, נאלץ לנוח במשך שבועיים ולחלץ את עצמותיו.

השני, לעומתו, לא נתן דעתו לגזרת המלך ולא עסק בה כלל. בכל רגע נתון היה עסוק רק בהנאות, מנוחה ואוכל. הוא טען שהזמן אינו בורח וכל דבר בעיתו. כרגע, אפשר להיות משוחרר. עד ש… הגיע המועד שקבע המלך לסיום המלאכה. או אז התעורר לחיים אותו אומן. הוא חזה בקיר המדהים שיצר חברו. לאחר מכן הסיט מבטו לקיר שברשותו והתחיל להרגיש את הלחץ האטומי שהחל להתפשט בכל חלקי גופו, כאומר: מה עשיתי עם עצמי? בזבזתי את זמני בהבל וריק. מה אעשה? מה אומר למלך?…

מוחו עסק בקדחתנות במציאת פתרון, שהרי נותרו מספר ימים בודדים עד שהמלך יבוא לראות את היצירות. להתחיל עכשיו ללמוד את האמנות הנדרשת, לא בא בחשבון. להתחיל לצייר סתם כך, גם לא בא בחשבון. לבסוף, עלה במוחו רעיון מבריק. הוא לקח משחה שחורה מיוחדת הגורמת לקיר להיות כראי ומרח אותה על הקיר שלו. ברגע אחד כל הקיר הפך למראה אחת גדולה. והוא גם תלה וילון בין שני הקירות.

הגיע המועד והמלך בא לראות יצירות האומנים. החלק הראשון היה מצויר בציורים נפלאים עוצרי נשימה, ואילו החלק השני היה מכוסה בוילון וחושך מאחוריו. כשהפנה המלך מבטו לאותו כיוון, הסיט האומן השני את הוילון ובבת-אחת הואר כל הקיר כולו באור יקרות. השמש זרחה עליו והשתקפו בו כל הציורים הנפלאים מהקיר הראשון, ובנוסף לכך באו בחלקו כל הכלים היקרים והרהיטים המפוארים ששהו במקום. והיה המראה משובב כל עין, והוטב הדבר בעיני המלך.

עד כאן משלו של רבי נחמן.

היינו מצפים שהמלך ינהג כמנהגו של עולם: לא עשית? לא עבדת? ישבת רגל על רגל עד הדקה ה-99? לא מגיע לך שכר. אולי היה אפשר לתאר גם תגובה מתוחכמת מצד המלך: להניח שק עם מטבעות זהב נוצצות ליד הקיר של הצייר שטרח ועמל כדי שישתקף בקיר-ראי. אולם רבי נחמן מתאר תגובה אחרת לגמרי: "והוטב הדבר בעיני המלך". כאן מסב רבי נחמן את דעתנו לעניינו של בעל-תשובה ומעלתו אצל הקב"ה. נכון, עד הרגע האחרון, ישב והתבטל. אך בשנייה האחרונה, לפני שהיה ממש אבוד, הוא מתעורר ומנסה למצוא דרכים איך לפעול, כיצד להניח את דעתו של המלך. כן, הוא חפץ לשוב מדרכו הקודמת. הוא גם יודע שלא נהג כשורה והיה אמור לפעול מההתחלה, לעבוד כמו חברו ולהוציא תחת ידיו יצירת פאר.

אבל למרות כל מה שעבר או עובר עליו, הוא לא נכנע למצבו. הוא לא מרים ידיים. להיפך, הוא מנסה ומשתדל, ואז עולה במוחו הרעיון לצפות את הקיר במראה. כעת משתקפים בה כל הציורים האמנותיים מהקיר השני, וזה כנגד הנאמר: בעל תשובה, כל זדונותיו נהפכים לו לזכויות. כשהוא תופס את עצמו בידיים, לא רק שנזקפות לו זכויותיו שהחל לצבור מעתה, ולא די בכך שלא נענש על חטאיו ממצבו הקודם, אלא הם גם נהפכים לו לזכויות. כל חטאיו מלבינים כשלג והופכים ליהלומים הזוהרים כאור הרקיע.

ברגע שהסיר האומן את הוילון, השתקפו במראה אף הכלים שהיו מונחים ממול וכל הנקרה בארמון באותה שעה. כל יופיו המרהיב נשקף על הקיר-ראי, וכל מי שראה את הקיר נשימתו נעתקה ממקומה. בסופו של דבר, חלקו היה אפילו יותר יפה מקירו של חברו. כך הוא בעל-תשובה, רצוי ואהוב לפני מלך מלכי המלכים. יש לו נחת עצומה ממנו על שהצליח לתקן ולהתגבר על מעשיו הקודמים בצורה כל כך מושלמת וטובה.

אם ניקח לידינו חבל באורך כלשהו, נחתוך אותו ונקשור באמצע כדי לחברו מחדש, נגלה שכעת החבל קצר יותר. מה זה אומר? בעלי התשובה קרובים אל הקב"ה יותר מאשר צדיקים גמורים, כנאמר: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. זאת, משום שצדיקים הם כחבל חלק, שלם. קשר שאינו נגדע באיבו. לעומתם, השב בתשובה, חבלו נקרע, הייתה תקופה בה היה הקשר מנותק ואז, ברגע של אמת, תפס את עצמו בידיים, ושוב נקשר החבל. כעת הוא מחובר לאבא שבשמים והחיבור קרוב יותר, החבל התקצר.

בעל התשובה מלא חיות בעבודת השם, כל מצווה היא דבר גדול בשבילו והוא מקיימה בכל רמ"ח אביריו ושס"ה גידיו, אין אצלו את המושג ‘לעשות דבר בגלל כולם עושים’, הוא חש הרגשה של התחדשות כברייה חדשה. הוא מניח תפילין בהתלהבות של נער שנעשה כרגע בר מצווה ומקבל לידיו לראשונה את זוג התפילין החדש. הוא שומר שבת מתוך שמחה עילאית שאופפת אותו. הוא חש את הרגשת המשפחתיות הנהדרת מסביב לשולחן עמוס במאכלים מענגים כמיטב המסורת. בלי התחכמות, ללא תכנונים כלשהם לגבי ימות החול הבאים, וללא כל מחשבות על עסקים ובורסה שנופלת, ודולר שעולה או יורד. תפילותיו עולות לשחקים בהתרגשות והתעוררות עצומה על עצם הזכות לקשר שלו עם הקב"ה, קשר שאינו כרוך ב’תפוס’ או ‘ממתינה’, וכן הלאה. כל עבודתו נעשית עם כל הלב והנשמה, עבודה שכזאת ה’ אוהב באמת ומצפה.

אלול כבר בפתח ואנו עומדים לקראת סיומה של השנה. אם נתבונן על השנה שחלפה נגלה שלא פעם מעדנו וטעינו, שיקרנו את עצמנו ואת הסובבים אותנו במעשים שהיו נראים כטובים ולא היו באמת כך, או שלא הכילו את הכוונה הראויה. פעמים ‘החלקנו’ כל מיני תקריות, לא תמיד דאגנו להיות בסדר וכל שכן לא יותר מכך. אבל אלול בפתח וזה הזמן לתפוס את עצמנו בידיים, לתקן ולהאיר את ה’קיר’ שקיבלנו. לקשור את החבל ולהתרומם אל על, אל אבינו המחכה לנו בזרועות פתוחות, הכי מהר שאפשר. ועם המתנה שקיבלנו בחודש אלול, זה קרוב יותר מתמיד.