התפנית

מרגע זה, מתחילה תפנית חדה.
לאורך כל הדרך השניים בעצם
התמודדו עם ניסיון, כאשר אחד
נכשל והשני מצליח. לאן זה מוביל
אותם?

בגן החכמה – פרק 54

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

מרגע זה, סיפור המעשה על החכם והתם מקבל תפנית חדה. המפגש ביניהם, והויכוח שהיה להם, היה בעצם ניסיון לשניהם. החכם נכשל בניסיון ומעכשיו נראה כיצד הוא מתחיל את הדרך אל "מדחי אל דחי". התם, לעומתו, עמד בניסיון והשם יינשא אותו. "ניסיון" – מלשון "נשיאה", שמנשא את האדם כמבואר בזוהר הקדוש, שה"שין" (ש) וה"סמך" (ס) מתחלפות. כלומר שהניסיון, אם עומדים בו בהצלחה, מנשא את האדם ומרים אותו לדרגות גבוהות. לכן נראה עתה כיצד מתרומם מזלו של התם עד שהוא מגיע למעלות עצומות.

ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם, זה בכינוי חכם וזה בכינוי תם. אף על פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם, אף על פי כן כאן היה ניכר הדבר ביותר, כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאוד, וזה היה תם גדול מאוד ובהסקאסקי (ספר מרשם התושבים), שם כותבין כל אחד עם כינוי פאמעליא שלו (שם משפחה), היו כותבין על זה כינוי חכם ועל זה כינוי תם. פעם אחד בא המלך על הסקאסקי ומצא שהיו כתובין שם אלו השני בנים, זה בשם חכם וזה בשם תם, והיה בעיניו לפלא שאלו השניים מכונים בשם חכם ותם, ונתאווה המלך לראותם…

כל דבר שהוא לא רגיל, שהוא יוצא מן הכלל – הוא מעניין ומסקרן, ובפרט כאשר המלך מתעניין בנעשה במדינתו ורואה פלא שכזה, הוא מעוניין מאוד לדעת מי הם המיוחדים הללו.

וחשב המלך: אם אשלח אחריהם פתאום, שיבואו לפני – יתפחדו מאוד, והחכם – יסתתמו טענותיו לגמרי, והתם גם כן אפשר ישתגע מחמת פחד…

המלך מבין ללב נתיניו. הוא יודע שכאשר אדם מקבל הזמנה ממנו זה מבהיל מאוד. כי גם אם יאמרו לו שלא רוצים להזיק לו וכן הלאה, מיד נכנס בו פחד וחשש – מה פתאום המלך קרא לי? מה עשיתי? מי יודע מה טמון פה? לכן מוצא המלך תקנה.

ונתיישב המלך לשלוח חכם אחד אל החכם ותם אל התם, רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם, כי בעיר מלוכה על פי רוב הם חכמים, רק שהממונה על האוצרות הוא תם דווקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות, על כן עושין ממונה על האוצרות תם דווקא…

רבי נחמן מברסלב כותב שממנים על האוצרות דווקא אדם תם. כאן טמון מסר גדול לכל אדם: החיסרון במידת התמימות הוא אחד הגורמים העיקריים מדוע אין לאדם ברכה בפרנסתו. אם אדם היה הולך בתמימות בעניין הפרנסה, לא היו לו בעיות. וכל הבעיות מהן אדם סובל בעניין זה הן רק בגלל החכמות שיש לו, כאשר חושב על תחבולות כאלה ואחרות כיצד להשיג פרנסה ושוכח את הדבר הפשוט ביותר – יש מי שנותן פרנסה וזה בורא העולם. לכן, מכיוון ששוכח עובדה פשוטה זו הוא חושב שהפרנסה בידיים שלו ומתחיל לפתח את תסמונת ה"כוחי ועוצם ידי", אז הוא גם נכנס לדאגות, מתבלבל וכן הלאה. ישנם שמכניסים עצמם לכל מיני השקעות וחובות וגלגול כספים, שעל פי כל מיני חישובים מחוכמים אמורים להכניס להם רווחים גדולים. ולא רק, הם גם חושבים שככל שישקיעו יותר כסף כך ירוויחו יותר. זאת טעות גדולה שעל ידה אדם מבזבז גם את הכסף שהשם נתן לו, ומוציא יותר מכדי יכולתו, וגם נהיה בעל חוב וצובר חובות ענקיים.

לכן אין ממנים על האוצרות אדם חכם מכיוון שהוא סומך על חכמתו, לכן לא מתייעץ עם השם על כל צעד ושעל, ואז – כאן הוא עושה טעות ושם ההשקעה לא מחזירה את עצמה וכאן הוא מוציא הוצאה על פרסום שלא מועיל, או קונה ציוד יקר שאמור לשפר את ההספק אבל לא מצדיק את ההשקעה, במקרה אחר הוא סומך על אדם מסוים בגלל לשונו החלקלקה וכן הלאה. ככל שהוא סומך יותר ויותר על תחבולותיו כך גם גודל אכזבותיו וכישלונותיו, עד שהוא מבזבז את כל האוצרות שהופקדו בידיו.

ובנוסף, בגלל חכמתו הרבה והגדולה נוהג בערמומיות ובחוסר יושר, כמו שכתוב: "אני – חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח), והוא נותן לחבר או לקרוב משפחה לבצע עבודה מסוימת שהוא לא באמת מיומן בה, או שהוא מחלק למקורביו כספים שלא שייכים לו וכו’, כמו ששומעים הרבה לצערנו.

אבל התם, מכלכל את ענייניו לי מה שיש לו ואינו דואג ליום המחר. הוא מתחזק תמיד בביטחון בהשם ומתפלל על חסרונותיו. הוא גם מתייעץ עם השם יתברך לפני כל צעד ופעולה ונוהג בעסקיו לפי "הגובה" שלו, לפי יכולתו ועל פי מה שיש לו. הוא בודאי נוהג על פי היושר: למי צריך לחלק את הכסף שברשותו, מי הראוי ביותר למשרה זו או אחרת, כך שיש בזה תועלת אמתית לעסק. הוא לא גוזל ולא נותן לקרוביו כספים שלא שייכים לו וכדומה. ומכיוון שהוא מאמין בהשם ובוטח בו, ממילא יש לו ברכה. (עיין בספר בגן האושר, שם מבואר כל הנושא הזה בהרחבה).

וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד, גם נתן בידם איגרת למושל המחוז של הממשל המחוזי, שאלו השני בנים הם תחת ממשלתו, וציווה בהאיגרת שמושל המחוז ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו, ויכתוב להם שאין הדבר נחוץ ואין המלך גוזר דווקא שיבואו, רק הדבר תלוי ברצונם: אם הם רוצים – יבואו, רק שהמלך חפץ לראותם…

המלך מגלה כאן את דעתו שבסך הכל יש לו תאווה וחשק ורצון עז לראות את זוג החברים המיוחד הזה, ולתהות על קנקנם של החכם והתם. לכן הוא מרבה בהקדמות ואומר בפירוש שאין הדבר נחוץ ושאין זו פקודה, אלא אדרבה, מחמאה גדולה היא שהמלך מבקש לראותם. כללו של דבר, המלך מזמין את החכם והתם אליו באהבה. כל אדם מבין שעם הזמנה כזו צריך לשמוח ולקפוץ על ההזדמנות הנפלאה לראות את המלך, דבר שמעטים זוכים לו. ובודאי אם המלך מתעניין בהם זה לא רק כדי לראות אותם, אלא בעיקר כדי לשוחח איתם. דבר שיאפשר להם לשוחח עם המלך! כי מן הסתם המלך ירצה לדבר איתם והוא יתעניין בחייהם, יחקור על חסרונותיהם כדי למלא אותם, והם יצאו ממנו עם המון מתנות.

כיצד מתייחסים השניים להזמנה זו?

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)