ילד מוצלח שלי

אם זרענו גרעיני עגבנייה, לא נקום
בבוקר ונופתע לראות שצמח פלפל. הילד
שלנו לא גדל לפי הספר… כל ילד הוא
אישיות בפני עצמה! וכשזאת נקודת
ההתחלה, ההמשך קל יותר.

זהו. החופש כבר מאחורינו ברוך ה’. אנחת הרווחה של ההורים והילדים (הקטנים…) נשמעת למרחוק. שבענו כבר די מ"אמא מה אני יכול לעשות?" ומ"אוף! משעמם לי", רווינו ממלאכות ומחומרי יצירה והיינו גם בקייטנה. פה ושם רכבנו על גלי הים, השתכשכנו בשמחה במי הבריכה, ותיירנו בארצנו הקטנה. טיילנו וסיירנו בגליל ובגולן, בנחלים ובנהרות, בנקיקים ובסלעים, חזינו בפלאי הטבע, והרגשנו את ההשגחה שמעל לדרך הטבע שהחזירה אותנו הביתה בריאים ושלמים, עייפים, רצוצים ומרוצים.

נניח לעת עתה לרגלינו התשושות, ונקפיא את סיורנו בשבילי החשיבה, עד שניכנס לשגרה החביבה. ובינתיים, כאות הוקרה להורים ששרדו בגבורה את שבועות החופש הארוכים, נביא כאן טיפים מיוחדים לתחילת שנת הלימודים. נשים דגש חזק על הצד הרגשי, בנוסף לפן השכלי.

הילד/ה שלנו שבו ללימודיהם. הפרח הענוג שלנו חוזר לגינת בית הספר, וכולנו תקווה שילבלב ויפרח, יקצור הצלחות ויביא הביתה עשיריות ומאיות. יש הורים השולחים את ילדיהם בלב שמח, עם חיוך על הפנים. הם יודעים שטוב לו שם, בגינת הלימודים, והם בטוחים שהוא יעשה חיל וירווה אותם רוב נחת. אך יש גם הורים השולחים את ילדיהם בלב מפרפר, עמוס חששות: מה יהיה השנה? האם הפעם הוא יצליח? אולי יקרה הנס? הם נושאים תפילה, ומנסים להדחיק את החשש, שמא גם השנה יחזור יקירם עם עיניים כבויות, ובידיים ריקות מהצלחות.

ילדינו מבלים זמן ניכר בבית תלמודם. לעיתים הם שוהים שם אף זמן רב יותר מאשר בבית. אך בכל זאת, הבית תמיד נשאר עבורם המקום העיקרי בו הם גדלים, צומחים ומתפתחים. זוהי החממה בה הם מרגישים בטוחים, ובה הם אמורים להיות טבעיים, משוחררים וזורמים. אנו ההורים, המפקידים את השתילים שלנו בידי גננים מסורים – המורים והמורות העושים את מלאכתם נאמנה – עדיין נשארים בעלי הגינה. בידינו האחריות האמיתית לגורלם של השתילים הרכים, וצמיחתם האיתנה תלויה בעיקר בנו.

התפקיד של ההורים היא לגדל את ילדם. לבנות אותו, להעניק לו יציבות נפשית ולהעמיד אותו על שתי רגליים בטוחות. וכמו שתיל רך הזקוק לתנאים מסוימים על מנת לגדול, כך גם זקוק הילד שלנו לתנאים שיאפשרו לו לגדול ולצמוח. אנו שומעים ללא סוף על כך שהילד שלנו דורש חום ואהבה ללא פשרות. שהוא זקוק לאמון מצידנו, שהוא צריך הכוונה וגבולות ברורים, ועד כהנה וכהנה. במאמר זה נזכיר מעט מהמרכיבים הדרושים לילד כדי לגדול בריא בנפשו, שמח ומרוצה.

בלי ציפיות שווא

הנקודה הראשונה אותה אני רוצה להעלות – הקשורה במיוחד לתחילת שנת הלימודים – היא מתן ציפיות שווא לילד מהשנה החדשה. כשאנו מדברים על שנה חדשה, אנו מרגישים כי נפתח לנו חלון הזדמנויות שעלינו לנצל אותו. שנה שעברה צלענו מעט, דידינו מאחור. השנה נהיה בין הראשונים. הבעיות יחליקו והכל יזרום על מי מנוחות. מצד אחד זה אכן חשוב וטוב.

אופטימיות היא אחד המרכיבים היסודיים בדרך להצלחה. אך מצד שני, אם היו לילד בעיות משמעותיות בשנה החולפת, הן לא יעברו מעצמן, ואם נביא אותו לתלות ציפיות בשנה החדשה שתהיה מרפא לכל תחלואיו, אנו עלולים לגרום לו לאכזבה קשה. לכן ננסה מחד לחזק את הילד ולשדר לו אופטימיות שהבעיות יבואו על פתרונן, אך מאידך, אם אכן יש בעיות, לא נטאטא אותן מתחת לשטיח, אלא נטפל בהן עד לפתרונן המלא, ב"ה.

ואם אנו מדברים על ציפיות, הרי שלנו ההורים יש את הציפיות הפרטיות שלנו מילדינו. פעמים רבות אנו מצפים מהם שיהיו מה שאנו רוצים שיהיו. וזה לא תמיד עובד כך. הילד שלנו הוא אמנם פרח, שתיל רך וענוג, שהמלאך מכה על קודקודו ואומר לו גדל, אך הוא שתיל מזן מיוחד. הוא לא כמו זרעי עגבנייה או מלפפון, שמה שאנו מצפים מהם זה מה שיגדל, ללא הפתעות. אם זרענו גרעיני עגבנייה, לא נקום בבוקר ונופתע לראות שצמח פלפל. הילד שלנו לא גדל לפי הספר…

כל ילד הוא אישיות בפני עצמה, לכל אחד תנאים אישיים וסביבתיים שונים. גם הילד וגם החיים הרוחשים סביבו הם דינאמיים, ואי אפשר ליצור תבנית מסוימת ולהוציא אותה מהתנור כמו שהכנסנו אותה. אנו צריכים לקבל את הילד כמו שהוא, להשקיע בו את המיטב והמירב, להשקות אותו בדמעות ובתפילות, ולקצור בשמחה את מה שקבע לנו הבורא.

חשיבות הסיפוק

נקודה נוספת, חשובה מאוד, שמשום מה לא מרבים לדבר עליה, היא משמעותו של מרכיב הסיפוק בחייו של הילד. סיפוק במשמעותו המילונית היא הגשמה, מימוש. זהו צורך חיוני עבור כל בן אנוש, על מנת להיות שמח ובעל נפש בריאה.

הילד יכול להיות חביב, חברותי ואהוב על כולם, אך אינו מצליח בלימודיו. זוהי עובדה. ההשקעה הרבה שלו ושל הסובבים אותו אינה מניבה פירות, למרבה הצער, והוא אינו זוכה לחוות הצלחות. הוריו משקיעים בו רבות, מנסים לבוא לעזרתו מכיוונים שונים ומגוונים, ואינם רואים תוצאות. ליבם נכמר בקרבם. צערו של בנם נוגע עמוק בליבם, והם רוצים מאוד "לפצות" אותו על החסר. הם לוקחים אותו לטיולים, קונים לו משחקים, מכבדים אותו במיני מתיקה, ומנסים להמתיק לו בכל דרך שהיא. אך למרבה האכזבה, תחושתו של הילד אינה משתפרת, המבט בעיניו נשאר כבוי.

ההורים הכאובים, הרוצים כל כך לשמח את בנם ולא עולה בידם, אינם מודעים ככל הנראה למרכיב אותו הזכרנו קודם. לילד אין סיפוק! הלימודים שאינם מזמנים לו הצלחות, כמובן שלא גורמים לו סיפוק, וכל אותם "פיצויים" שהוריו מנסים לתת לו, אינם כאלו המהווים תחליף למה שחסר לו. ההורים יוצאים מתוך נקודת הנחה שהילד אינו נהנה במקום לימודיו, והם מנסים לתת לו הנאות אחרות.

יש הנאות בחיים, וללא ספק הילד צריך לטעום מהן: יש ילדים הנהנים מקריאת ספר, יש האוהבים לשחק, יש ילדים שייהנו מנגינה ויש שאוהבים דווקא לטייל. לכל אחד יש את ההנאות המדברות אליו, ומפעם לפעם צריך לתת לו גם מהן. מה שאנו רוצים לשים עליו את הדגש במאמר זה, הוא הסיפוק. סיפוק לא חייב להיות הנאה. הדוגמא הקלאסית ביותר עבור כל אם, היא ניקיון הבית. לא לכל אחת זהו התחביב המועדף, אך התחושה שיש לנו כאשר הבית נקי ומאורגן, היא נהדרת. זהו הסיפוק. הייתה לנו מטרה מסוימת, הצבנו לנו יעד, ועמדנו בו.

ילד שלומד למבחן ומצליח, יש לו סיפוק. עשיתי את זה! למדתי, קיבלתי ציון טוב! ילד שאינו מצליח בלימודיו, לא חווה את התחושה המיוחדת הזו, והיא חסרה לו. אם אנו רוצים לשמח אותו באמת, להחזיר את החיוניות לעיניו הכבויות, עלינו לתת לו את זה. אנו צריכים לגרום לו לסיפוק. כיצד? נציב לו יעדים שהוא יכול לעמוד בהם, וכשהוא יכבוש אותם, הוא ירגיש את הטעם המתוק שכל כך חסר לו. זה יכול להיות אפיית עוגה, ניקיון החדר, בניית פאזל, תיקון חפץ שבור וכו’. אם הדרך להגיע לסיפוק יכולה להיות משולבת בהנאה – מה טוב. כך סיפקנו לילד שני צרכים חיוניים.

בנוסף לאלמנטים אותם הזכרנו – הנאה וסיפוק – יש לילד גם את הצורך להוציא אנרגיה. במיוחד ילד היושב ולומד שעות רבות. גם אם הילד נהנה ללמוד וקוצר הצלחות נאות, הוא זקוק גם להנאות קונקרטיות: רכיבה על אופניים, לשחק בגן המשחקים, משחקי ריצה וכדומה.

משולש מאוזן של סיפוק–הנאה–פעילות יוצר ילד שמח ומרוצה.

הכדור לא תמיד במגרש הנכון

הנקודה הבאה, עלולה אמנם לקומם לא מעט קוראים – הן הורים והן מורים, אך זוהי נקודה שלדעתי כדאי לחשוב עליה שוב, והיא הפרדה בין בית הספר לבין הבית. ולפני שאתם מתחילים להתקומם, אומר בעצמי: ברור שצריך לשמור על קשר יעיל בין ההורים לבין המחנכים. על ההורים לדעת מה עושה ילדם בבית הספר, ומה מצבו הרוחני-לימודי-חברתי, ועל הצוות החינוכי להכיר את מצבו המשפחתי של הילד ולבוא לקראתו בעת הצורך.

אך בואו נתבונן בתמונת המצב הבאה: ילד אינו מתנהג כראוי, אם בבית ואם בבית הספר. במקום להתמודד עם מה שקרה, משליכים את הכדור למגרש השני: "בפעם הבאה אנו נשלח איתך מכתב להורים/ נזמן את ההורים לבית הספר/ לא תוכל להיכנס לכיתה ללא אישור מהבית, וכדומה. ומנגד: "אם לא תיקח את עצמך בידיים – אשלח מכתב למורה שלך/ אצור קשר עם המורה ואיידע אותה…"

מהו עירוב התחומים הזה? אם הילד לא התנהג כשורה בבית הספר, על הצוות החינוכי לקחת אותו לידיים ולטפל בו בהתאם. אם כלו כל הקיצין, צריך לערב גם את הבית, אך לא כאופציה ראשונה (כמובן אם לכתחילה לא מדובר במשהו חריג שמצריך התערבות מיידית). וכך גם ההורים. אם ילדכם עשה מעשה שלא יעשה – חנכו אותו, העלו אותו על דרך הישר. למה לאיים עליו בזריקת הכדור למגרש הלא נכון?

ובעצם, מדוע אנו הולכים על צד השלילה? אם נסתכל על הנושא גם מהזווית החיובית שלו, גם היא מעוררת תמיהות. למה כשהילד עושה מעשה טוב, מתנהג יפה וכו’ – צריך לפאר את קירות הכיתה במעשיו הטובים של התלמיד, אולי נכין לו בבית לוח מעשים טובים, נחזק אותו, נפרגן לילד, או שנכנס את בני הבית ונספר על טוב ליבה של הילדה, על מעשיו של הילד וכך נעודד אותם? נטפח ונגדיל את התכונות החיוביות שמוציאות ממנו טוב?

יכול להיות שחלק מן ההורים לא יוותרו על זה, שכפי שהם מעידים ‘פתקי מצוות’ מחוללים ניסים ונפלאות, אך בכל זאת, אפשר אולי לעצור לרגע ולחשוב מהו המקום המתאים באמת כדי להעלות על נס את מעשי הילד.

וכפי שציינתי לעיל, הבית הוא הקרקע עליה הילד צומח. לבית הספר שמור מקום של כבוד בחיי הילד, אך לא המקום הראשון. הגנן הראשי האחראי על צינורות ההשקיה – אלו ההורים. בידם הכוח ולהם הכלים לגדל את הילד ולהצמיח אותו יציב, איתן, ועם שורשים מוצקים. וכולנו תקווה שהמלאך העומד על הפרח יאמר לו ‘גדל’ – והילד יצליח בלימודיו וירווה אותנו נחת יהודית טהורה.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")