טובים השניים

מי שלא למד את נושא הנישואין
ואינן מבין את ההבדל המהותי בין
איש לאישה, יראה בשאלות
שהאישה מציגה כמשהו טורדני ונדנוד
לשמו, או כ’קונטרה’ לדברים שאמר…

הנקודה המרכזית המבדילה בין איש ובין האישה, היא תכונת השותפות – שהיא אחד המאפיינים הבולטים של האישה, בעוד אצל הגבר היא מצויה ברמה נמוכה בהרבה.

הדבר בולט במספר מישורים, אחד מהם הוא נטייתה של האישה להתעניין בפרטי פרטים של הקורה את בעלה, כדי לפצות את הצורך שלה בתחושת השותפות עם הבעל. זה יכול להגיע לביטוי, למשל, בשאלות שהיא שואלת אותו לאחר שיחת טלפון אקראית שערך: "מי זה היה? מה הוא רוצה? מה אמרת לו? למה אמרת לו? למה לא אמרת לו?"…

האיש, אשר בניגוד לאשתו לא ניחן בתכונת השותפות, רואה בשאלותיה חודרניוּת בלתי נסבלת ופולשניוּת למעט הפרטיות שעוד יש לו. מה עוד שהשיחה נסבה על נושא שכלל לא אמור לעניין את האישה – בענייני עבודה או לימוד, ואין כל סיבה אמיתית שתתערב או תתעניין בנושא.

מי שלא למד את נושא הנישואין ואינו מבין את ההבדל המהותי בין איש לאישה יראה בשאלות שהציגה האישה פעולה טורדנית ונדנוד לשמו, אך מי שמבין את מקור השאלה יהיה מרוצה, בידעו כי אשתו היא ‘אישה נורמאלית’. הוא יבין שהיא מציגה את השאלות לא בשל חולשה שלה, אלא משום שהיא בדיוק האישה שברא הקב"ה, ותכונות השותפות אינה פגומה בה, ולכן היא מתעניינת בכל צעדי בעלה, שהרי שותפות אמת, משמעותה התעניינות והרגשת הזדהות מוחלטת עם כל צעד וצעד שעושה הבעל.

יתירה מכך: היה מן הנכון שהבעל ישאל את עצמו: "מדוע כה קשה לי להשיב על שאלותיה של רעייתי, האם זה רק משום ששאלותיה לא הגיוניות, או משום שמבנה הנפש שלי אינו ‘שותפותי’, ולכן אני מתקשה להשיב לה תשובה ראויה ומספקת?"

זקוקה לשותפות, לא לתשובה

הפער בין השניים עשוי להעמיק, למשל, כאשר אישה שואלת את בעלה שאלות כמו היכן בבית כדאי לקבוע את חפץ הנוי שקנתה, ולאחר שהוא משיב לה, היא מצביעה על מקום שאחר שנראה לה כמתאים להנחת החפץ. מי שלא למד את הנישואין בטוח ש"זכה" באישה שפועלת בצורה בלתי הגיונית: "היא שואלת אותי שאלה שכנראה אינה יודעת את התשובה לה, שאם לא כן, מדוע שאלה אותה, ולאחר שאני משיב לה, היא עושה ההיפך מתשובתי…" המסקנה שמגיע אליה אותו אדם עשויה להיות מרחיקת-לכת: "כל מה שאומר לאשתי, היא תגיד ההיפך".

אפשר לראות את התוצאה של הרגשתו זו של הבעל, כשפעמים רבות, כאשר אשתו שואלת אותו שאלות ‘מתעניינות’, הוא משיב לה ב"תעשי מה שאת רוצה". תשובה זו היא התגוננות שלו, על רקע העובדה שבתת המודע שלו כבר נרשם שייתכן מאוד שאחרי שישיב, היא תגיד אחרת, ואז הוא מכין קו הגנה ומשיב במטבע הנ"ל.

תרחיש מצוי זה גם הוא נובע ממבנה הנפש השותפותי של האישה מול המבנה הלא-שותפותי של האיש, המבקש להישאר ‘משפחתי’ אבל גם לשמור על ‘פרטיות’.

בשל המבנה השותפותי הדומיננטי בתכונות האישה היא מתנהגת בכל צעדיה כ’שותף’, ולכן אינה מחליטה לבד, אלא מגבשת עמדה בעצמה אך מבקשת לשתף את בעלה בתהליך קבלת ההחלטות וזקוקה להסכמה ממנו למחשבותיה. לכן היא שואלת לדעתו, גם כשיש לה תשובה משלה. הבעל, לעומתה, חסר את תכונת השותפות הדומיננטית, ולכן מתייעץ עם אשתו רק כאשר הוא באמת מול דילמה ומתקשה לקבל החלטה.

‘היערכות כוחות’ זו מייצרת בין השאר את התרחיש שאותו תיארנו. כאשר האישה שואלת את בעלה היכן להניח את החפץ שקנתה, הרי שהוא, בשל המבנה המחשבתי הגברי שלו, בטוח שאינה יודעת את התשובה לכך, ועל כן הוא משיב לה (לו היה חושב שהיא יודעת, כלל לא היה טורח להשיב). לכן, כאשר לבסוף היא נוהגת אחרת מאשר השיב לה, הוא מלא תמיהה על התנהלותה.

הוא לא יודע שהיא לא צריכה תשובה, אלא שותפות, ולכן היא מתייעצת עימו, אך לאחר שהשמיע את עצתו היא נוטה שלא לנהוג לפיה אלא לחזור לעמדה שגיבשה בליבה (אך לא סיפרה לו עליה), ומכאן קצרה הדרך לאי ההבנה. הדבר אינו נובע מרוע לב של אחד מהם, אלא מהיותם שני אנשים שונים, כאמור: "עם בפני עצמו", כאשר התוצאה בפועל היא אי הבנה רבתי של הבעל, שממש לא מבין ‘מה היא רוצה מחייו’, אם אינה שועה לעצה שביקשה ממנו.

לפי אותו מניע שותפותי אנחנו יכולים לזהות כי האישה, מתוך תחושת הקשר אל בעלה, משתפת אותו בקשייה, אך הבעל ממעט לעשות זאת. התוצאה היא, שהיא מפרשת את ההתנהגות הבדלנית, כביכול, של הבעל כביטוי לחוסר קשר אליה (שהרי בניגוד לה, אין הוא מספר לה על קשיים ועל חוויות מצערות), בעוד הסיבה האמיתית היא הפוכה בדיוק: הוא פשוט לא רוצה להעמיס עליה את הקשיים העוברים עליו, מתוך רצון להיטיב עימה.

‘חייב’ או ‘מתנדב’?

ההתנהגות הסותרת בולטת מאוד כאשר בני זוג רבים ביניהם. בשעה כזו, הבעל רואה לעצמו היתר להפסיק את כל הסיוע שהוא רגיל להושיט בעבודות הבית, אך לעומתו האישה, למרות שייתכן שנפגעה אף יותר מבעלה, ממשיכה למלא את תפקידה, אם כי בפנים נפולות ובהרגשה קשה.

בצורה מגוחכת אפשר לעמוד על ההבדל בין השניים, כאשר הבעל מגיע הביתה ומספר לאשתו כי ראשו כואב. יש נשים שמגיבות ב"קח כדור", אך יש גם נשים שמגיבות ב"כן, גם לי כואבת היד", כלומר בשידור שותפות… כמובן, הבעל מרגיש שהוא עומד ‘להתפוצץ’. הוא זוכר שכאשר הבחינה אמו ממרפסת הבית שהוא מגיע הביתה ואינו מרגיש טוב, היא קיבלה אותו בחמלה אימהית, השכיבה אותו במיטה, סעדה אותו, הניחה לידו שרפרף ועליו כוס תה… במקרה זה הבעל אומר לעצמו: ‘פעם בחיים גם אני לא מרגיש טוב, וגם אז היא צריכה לספר לי כמה קשה לה!’… והוא לא יודע כי היא אומרת את הדברים לא כ’קונטרה’, אלא כביטוי להשתתפות שלה עימו.

המבנה השותפותי של האישה הוא גם הגורם לה להרבות בשיחה, וכפי שחז"ל אומרים: "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, נשים נטלו תשעה" (קידושין מט, ע"ב). וזאת משום שלְדַבֵּר זה בעצם להתחבר, שהרי כאשר אנשים מנותקים זה מזה בשל סכסוך, אחד הביטויים העיקריים של ה’ברוגז’ הוא, שאינם מדברים ביניהם.

את השותפותיות של האישה אפשר לבחון ברגשותיה. למשל, כאשר אישה תישאל בדרכה לביתה "לאן את הולכת?" היא תשיב "הביתה", אבל כוונתה ל"למשרה השנייה/השלישית/הרביעית" שמחכה לה בבית, כי היא מרגישה את עצמה ‘חייבת’, בעוד כאשר איש עונה על אותה שאלה באותה תשובה – "הביתה", הוא מתכוון למשהו אחר לגמרי: הוא מתכוון שהוא הולך לנוח…

הרעיון הזה, של תחושת חובה מול תחושת התנדבות, משיב על השאלה מדוע כפה בורא עולם על עם ישראל הר כגיגית במתן תורה – והרי כבר קודם השיבו ישראל ב"נעשה ונשמע". המהר"ל מדבר על כך ומסביר כי חובה פירושה ‘חיבור’. אדם מחובר לדבר שהוא חייב לו, בעוד המתנדב – ה’אינו מצווה ועושה’ – ייתכן שיעשה יותר מאשר החייב, אך חסר לו החיבור לדבר. לכן, אמנם השיבו ישראל ב"נעשה ונשמע", אך עדיין לא היו ‘מחוברים’, אלא ‘מתנדבים’, עד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית.

הבעל והאישה צריכים לשמוח כל אחד שבן הסוג שלהם שונה מהם, שהרי יהיה זה גרוע מאוד מבחינת הבעל, אם בת זוגו תהיה בעלת תכונות גבריות, וגרוע מאוד מבחינת האישה, אם בן זוגה יהיה בעל תכונות נשיות!

* * *
הרב שמחה כהן יועץ לענייני זוגיות, מחבר הספרים "הבית היהודי" ו"תקשורת עם קהל ויחיד".

(באדיבות מגזין "שעה טובה")