ניגון “שבת שלום”

זה קרה באוסטריה, ערב השואה הקשה. רבי שלמה קרליבך זצ"ל, שהיה אז ילד קטן באוסטריה, פגש את רבי מויש’לה-גוד-שאבעס שסיפר לו על ניגון שבת ישן שרבי נחמן מברסלב בעצמו היה שר. הזמר שלמה כץ מספר את הסיפור המדהים לגולשי ברסלב ישראל.

לפעמים, קשה לכתוב, ועד כמה שזה נשמע לא קל בכלל, אבל אתה פשוט חייב לשתף מישהו… ולא משנה מה יהיה.

יום רביעי האחרון שינה את חיי לנצח, אבל לפני שאספר לכם בדיוק מה קרה, בבקשה מכם רעננו את זיכרונכם ופתחו את ליבכם לאחד מרגעיו היפים והחזקים בחייו של רבי שלמה קרליבך זצ"ל:

"אני לא רוצה לספר לכם סיפור עצוב", פתח רבי שלמה את דבריו, "זה לא ממש עצוב, אולי קצת, אבל גוואלד! כל אדם זקוק, ובמיוחד הילדים שלנו, להורים שיחיו לאורך שנים טובות ורבות. כולנו גם צריכים רב, לכן כל אדם שאתה פוגש, פעם או פעמיים במשך חייך, המפגש הזה ממש נוגע בך כל כך עד שהוא ממש נושא אותך ואת כל חייך. אחד הרבנים שלי, אותו ראיתי פעמים או שלוש במשך חיי, א-ייד (יהודי) שקראו לו משה.

אבי היה רב בבית הדין באדן שבאוסטריה… והנה, מגיעה שנת 1938. אתם יודעים, בגרמניה עדיין לא ריחפה סכנה על האנשים שהלכו לבית הכנסת, אבל בווינה זאת הייתה ממש סכנה כבר מהיום הראשון. יהודים לא יכלו ללכת לבית הכנסת יותר, במיוחד אבי. בשבת בבוקר הסכנה הייתה רק מהשעה שמונה בבוקר ואילך, אבל בין חמש לשמונה בבוקר פחות. אבא שלי כינס מניין בבית. אנשים היו מגיעים בשעה שש בבוקר, והם התפללו ממש מהר, קריאת התורה הייתה כל כך מהירה כי כולם רצו להיות בבית לפני שמונה בבוקר.

אחי ואני היינו ילדים קטנים. כשאתה לא רואה אנשים כל השבוע אתה ממש רעב לראות אותם. אני זוכר שאחי ואני היינו ערים כמעט כל ליל שבת. ממש לא יכולנו לחכות, רצינו לפתוח את הדלת לבאי המניין. בשעה שש בבוקר, דפיקה בדלת. אוי, לראות א-ממש-ייד עומד שם כשכולו מפוחד… פתחתי את הדלת מעט והוא ממש החליק פנימי ואז סגרתי אותה.

אבל שבת אחת, אני זוכר שהייתה זו שבת פרשת במדבר. פתחתי את הדלת. ראיתי א-ממש-ייד עם פיאות קטנות, כמו הרבה חסידים מהאזור, שגם לא היה להם זקן ארוך. היה להם זקן קצר. אבל היהודי הזה, הוא לא פחד. הוא החל לשיר: "גוד שאבעס (שבת שלום), גוד שאעבס…" והוא חזר על שתי המילים הללו הרבה פעמים. היהודי היה ממש בעולם אחר. בסופו של דבר הוא נכנס פנימה ממש וכל הזמן שר ‘גוד שאבעס, גוד שאבעס’. אז הסתובב אלי. אני ילד קטן והוא פונה אלי ביידיש ושואל: "מה שמך, מה שמך?", לא רציתי להפסיק את השירה הנפלאה שלו לכן עניתי לו בשירה: "קוראים לי שלמה. ואיך קוראים לך?". "מויש’לה, גוד שאבעס", הוא אמר וחזר על שתי המילים האחרונות עוד מספר פעמים. אז אחי ואני קראנו לו "מויש’לה גוד שאבעס".

אתם יודעים, בדרך כלל כאשר מגיעים ל’נשמת כל חי’ אסור לדבר בכלל (בודאי לא בזמן התפילה ובעיקר בחלק זה), אבל רבי מויש’לה לא הצליח לעצור את עצמו. הוא אמר לחזן "אתה מתפלל כלפי מטה במקום כלפי מעלה. התפילין שלך חייבים להיות כלפי מעלה, וכפי שאתה מתפלל הכל הולך כלפי מטה בגלל שאתה מתפלל מהר", ואז בכה. אתם מבינים את מה שהוא אמר. הוא אמר, ‘יהודים, אולי זאת הפעם האחרונה שנתפלל ‘נשמת כל חי’. האם כך מתפללים ‘נשמת כל חי’?’

"אינני יודע להתפלל אחרת" השיב החזן.

זה דב שאזכור עד שמשיח יבוא. מויש’לה התקדם ל’עמוד’ ואמר: "אני רוצה שכולכם תאמרו את זה בנעימות וברכות", והחל לשיר, "נשמת כל חי תברך את שמך אלוקינו וראוך כל בשר תפאר ותרומם…"

אבל אתם יודעים, חברים, הוא התפלל את כל התפילה עם הניגון הזה. אפילו את תפילת החזרה והקדיש. השעה הייתה כבר 10:30 בבוקר אבל לאף אחד לא היה ממש אכפת. מויש’לה ממש העלה את כולם, לאף אחד כבר לא היה חשש ופחד. התפילה הסתיימה בשעה 11 בבוקר ואימי הביאה יין לקידוש. אני רוצה שתדעו, כל הזמן הזה החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים. "כשמקדשים צריך לפתוח את החלון" אמר מויש’לה, "צריך לומר את הקידוש לכל העולם". מה שהוא ביקש היה דבר מטורף לכל הדעות. "מויש’לה זה כבר מוגזם" פנו אליו הנוכחים, "האנשים בחוץ רוצים להרוג את כולנו".

אני ממש לא אשכח את זה. "מי הם?" שאל מויש’לה, "הילדים של עשיו? הם בני דודינו. אתם יודעים מדוע עשיו הוא עשיו? בגלל שהוא שכח מהי השבת. אולי אם יהודי אחד יאמר ‘ושמרו בני ישראל את השבת’ אולי עשיו יזכור מה לימד אותו יצחק". הוא פתח את החלון ונעמד ממש לידו וממש יכולתם לראות את הגרמנים הולכים הלוך וחזור לאורך כל הרחוב. זה היה מהשמים, הוא ממש הוציא את היין מחוץ לחלון והחל לשיר: "ושמרו בני ישראל את השבת…"

אחרי התפילה הוריי הזמינו אותו להצטרף לסעודת שבת ומויש’לה החל לספר לנו, בצניעות ממש, חצי אומר וחצי לא. "אני רוצה שתדעו שאני ב’רשימה השחורה’ של הגרמנים". פתאום נזכרנו, התמונה של מויש’לה הודבקה בכל מקום ברחוב עם הכיתוב: ‘היהודי הזה הוא היהודי הכי מבוקש על ידי הפיהרר’.

מה הוא כבר עשה? איזה חטא ופשע? אם אתם זוכרים, אז הרבה גברים יהודים נעצרו והנשים והילדים שלהם נותרו ללא אוכל, ממש גוועו ברעב. מויש’לה היה ער כל הלילה ודאג למחסורם – מביא אוכל לבתים שלהם. זאת הייתה פרשת במדבר, ובפסח הוא ממש הביא מצות ל-2000 משפחות בווינה, גוואלד!

אז הגרמנים חיפשו אותו ולילה אחד, כפי שהוא סיפר, הם תפסו אותו, אבל באותו רגע ממש הוא אמר שהריבונו של עולם נתן לו כוח, הוא הצליח לברוח מהם. במשך היום הוא לא יכול להסתובב ברחובות, אז הוא נשאר איתנו. אז פנה אלינו ואמר: "אני רוצה לבוא שוב פעם, אני חושב שאבוא ביום רביעי בלילה". עכשיו חברים, אני רוצה שתדעו איזה צדיק של שבת הבן אדם הזה. הוא אמר שיבוא ביום רביעי בלילה בסביבות השעה ארבע ואקיש בדלת שבע פעמים לכבוד שבת קודש ואז תדעו שזה אני.

אחי ואני ישנו הכי קרוב שאפשר לדלת. אני ממש לא יכולתי להירדם כל הלילה, חיכיתי למויש’לה גוד שאבעס שיגיע. בסביבות 4:30 לפנות בוקר שמענו ממש 7 נקישות על הדלת. פתחנו את הדלת ומויש’לה עמד בפתחה והחל לשיר: "גוד שאבעס, גוד שאבעס, גוד שאבעס…" שאלנו את מויש’לה מהיכן הניגון הזה והוא סיפר לנו שכשהיה בלובלין בראש השנה והתפלל עם חסידי ברסלב, הוא שמע את הניגון הזה מהחסידים הזקנים שאמרו שהיה זה הניגון שרבי נחמן מברסלב בעצמו היה שר. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו את השם ‘רבי נחמן’. מויש’לה נשאר כל הלילה בביתנו ושר. וזאת הייתה גם הפעם האחרונה שראיתי אותו.

עזבנו לאמריקה ואחי ואני התחלנו ללמוד ב’משיבת תורה ודעת’. כל מי שהגיע ל’משיבה’ לימדנו אותו ממש את ניגון ה’גוד שאבעס’. מאוחר יותר התחלתי לפגוש אנשים צעירים, במיוחד בסן-פרנסיסקו. היה לי בית של אהבה ותפילה. אני רוצה שתדעו, הניגון הזה הצליח לחדור לליבם של מאות אלפי אנשים. לא יאומן. הדבר הכי חשוב שלימדתי את כל הילדים הוא, שאפילו אם עכשיו יום רביעי אנחנו אומרים שבת שלום. אנו חיים בדור לפני המשיח, איננו יכולים לחכות עד ליום שבת כדי לומר שבת שלום. אתה יכול לומר שבת שלום כל הזמן.

בכל מקרה, כל זה קרה בשנת 1938. ובינתיים, הזמן עף. אני לא רוצה לספר לכם דברים רעים אבל בבקשה פיתחו את ליבכם. לפני מספר שנים הלכתי ברחוב בן יהודה בתל אביב ומשם המשכתי לכיוון הירקון. פתאום יהודי מוינה פתאום רואה אותי. "אתה שלמה קרליבך?" שאל. "כן" השבתי. "האם אתה זוכר את מויש’לה, אתה יודע, מויש’לה מוינה?"… פתאום זה הכה בי ושאלתי אותו: "אתה מתכוון למויש’לה גוד שאבעס? הוא חי?" אולי הוא בבני ברק? גוואלד! מי יודע איפה הוא? "בוא נתקדם למטה", אמר לי האיש, "יש פארק קטן ליד הנהר, שם אספר לך". התקדמנו לעבר הפארק. "אני רוצה שתדע", הוא החל לספר לי, "שהייתי אחד החברים הכי קרובים של מויש’לה גוד שאבעס" (אגב, חשבתי שאחי ואני היחידים שקראו לו ‘מויש’לה גוד שאבעס’. מסתבר, שכולם קראו לו כך. בכל וינה קראו לו ‘מויש’לה גוד שאבעס’).

חבר’ה תנו לי את הלב שלכם לכמה שניות. היהודי הזה אומר שמויש’לה הצליח להשיג דרכון מזויף, דרכון אנגלי. למויש’לה היו שני ילדים, בן ובת. הוא, אשתו ושני ילדיו ישבו ברכבת שעזבה את אוסטריה, עם דרכון ללונדון. והיהודי הזה אומר לי "גם אני הייתי על הרכבת הזאת". אשתו התחננה בפניו: "מויש’לה, בבקשה אל תשיר" אבל הוא שר את הניגון הזה ללא הפסקה. "בבקשה", היא ממש התחננה, "אל תקים מהומה, חכה עד שנחצה את הגבול". הרכבת יוצאת באיטיות. מויש’לה אומר שהוא חייב לשיר ‘גוד שאבעס, גוד שאבעס’ פעם נוספת, ‘לומר שלום לווינה, אני חייב לומר גוד שאבעס’. הוא פתח את החלון והחל לשיר בפעם האחרונה ‘גוד שאבעס גוד שאבעס גוד שאבעס’.

"את אשר יגורנו ממנו קרה", סיפר האיש. "מכיוון שתמונתו הייתה מפורסמת בכל רחבי העיר, אחד האנשים שהיה על הרכבת זיהה אותו וקרא לחייל גרמני. הגרמנים עצרו את הרכבת, גררו את מויש’לה החוצה והחלו להצליף בו בשוט. אני נשבע לך" אמר לי אותו יהודי, "מויש’לה לא הפסיק לשיר גוד שאבעס גוד שאבעס עד להצלפה האחרונה שהרגה אותו".

גוד שאבעס גוד שאבעס גוד שאבעס…

אני רוצה שתדעו דבר מדהים. כעבור כמה שנים, הייתי אמור להגיע לקונצרט במנצ’סטר ביום ראשון. כדי להגיע לקונצרט הייתי צריך להמריא מתל אביב ביום שישי בבוקר, כך שחשבתי להיות בלונדון בשבת ואז ביום ראשון להגיע למנצ’סטר. במהלך הטיסה הודיעו לנו, הנוסעים, שיש שביתה בלונדון לכן המטוס ינחת בציריך (היה שם משהו שלא אפשר לנו לנחות). כל מי שהיה צריך להגיע ללונדון, ברגע שהגיע לציריך טיפלו בו ודאגו לו. מדובר בעיכוב של 16 שעות, מינימום, ללונדון נגיע רק אחרי צהריים. אז יהודי אחד פנה אלי ואמר לי: "מדוע שלא תיסע לאנטוורפן ותשהה שם בשבת, ומשם תעלה על ספינה שמפליגה בשעה שש בבוקר ומגיעה ללונדון בשעה 12 ואחר כך תמשיך למנצ’סטר".

טוב, אז הגעתי לאנטוורפן שעתיים לפני כניסת שבת והיהודי שישב לידי במטוס הזמין אותי אליו לשבת. הסכמתי. תוך כדי השיחה עם היושב לצידי ניגש אלי מישהו. אני מכיר את הפנים האלה, אבל מאיפה?.. הוא היה כל כך מתוק שלא רציתי לפגוע בו אם אומר לו שאני לא זוכר מי הוא. הוא אמר לי "ממש שלמה’לה, בוא אלי לשבת". אמרתי לו שאני כבר מוזמן לביתו של היהודי היושב לצידי, "אבל תן לי את מספר הטלפון שלך" אמרתי לו, "אולי אצטרף למלווה מלכה". הוא רשם את מספר הטלפון שלו ואת שמו. קוראים לו העשל. אחרי שהוא חזר למקומו, ניסיתי להיזכר מי זה העשל הזה. בהמשך התברר לי שהוא הבן של מויש’לה. אוי, גוואלד! לא יאומן!

את המלווה מלכה עשינו ביחד. שאלתי את העשל אם הוא מכיר את הניגון של אביו. אתם יודעים משהו, חבר’ה, זה אחד הדברים ששוברים את הלב, הוא היה קטן מדי מכדי לזכור. כלומר, אתם יכולים לתאר לעצמם עד כמה זה היה ברור לי שהגעתי עד לכאן כדי שאשיר לו את הניגון של אביו. וגוואלד! הוא כל כך היה דומה לאבא שלו.

ואני רוצה לספר לכם עוד משהו. הפעם האחרונה שראיתי את מויש’לה, בפעם האחרונה לפני שהוא יצא החוצה הוא עמד ליד הדלת במשך זמן רב ושר: "צור ישראל צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה יהודה וישראל…" אני רוצה שתדעו חברים, שאני שר את הניגון הזה כל הזמן, כל הזמן…"

* * *

ביום רביעי בערב בשבוע שעבר הייתה חתונה של חבר יקר שלי – רוקי זייגלר ובחירת ליבו בינה וויקפילד. החתונה הייתה מדהימה, ממש מדהימה. רחבה מלאה במגוון חובשי שטריימלים והיפים שרקדו ביחד. זה היה מדהים. לחברינו היקר ומורנו, רבי שלמה ברוד, הייתה הזכות לקדש את השניים. לאחר החופה, חסיד צעיר ניגש לרבי שלמה ושאל אותו אם הוא השתמש בניגון של מויש’לה גוד שאבעס כאשר בירך את הזוג מתחת לחופה. רבי שלמה אמר שכן ושאל מדוע הוא שואל זאת. "אני הנין של מויש’לה. זה הניגון של הסבא-רבא שלי", השיב החסיד. (בתמונה משמאל, הזמר שלמה כץ)

כולנו התקרבנו אל החסיד הצעיר והביישן הזה. לא יכולנו להאמין… כולנו הרגשנו חלק מהסיפור. אחד אחד, ניגשנו אליו המומים מצד אחד, אך מלאי שמחה עצומה מצד שני. החסיד הזה אף פעם לא ראה דבר כזה מעולם, וסימן לי שזה ממש מפליא אותו. כיצד אסביר לו מי הוא הסבא-רבא שלו בשבילנו, ולעוד אלפים? כיצד אסביר לו שאלפי אנשים דבקים בניגון של הסבא-רבא שלו ושרים אותו כל יום, כל שבת, כל חג? כיצד אסביר לו מי היה הסבא-רבא שלו לרבי שלנו?

כעבור כמה דקות הוא ניגש אלי ושאל אותי אם אני חוזר הביתה עם רכב ואם יש לי מקום בשבילו, לאשתו ושני ילדיו. מדהים. הוא גר במרחק 15 דקות נסיעה מביתי. הייתי המום מעצם בקשתו – להסיע אותו ואת משפחתו הביתה. כאשר סגרנו את דלת הרכב, וכבר נסענו קרוב ל-25 דקות, התחלתי להרגיש באמת, אבל ממש באמת, את ראש השנה, יום כיפור וסוכות – הכל בבת אחת. זה היה הרבה מעבר למה שאשתי ואני יכולנו להכיל, לא האמנו שזה קורה. אבל, ברוך השם, נזכרתי שלאחרונה שמעתי ברכב את הדיסק של רבי שלמה זצ"ל. היה זה דיסק מאחד הקונצרטים שלו בסוכות, בליל האושפיזין של משה רבינו. במהלך הקונצרט רבי שלמה החל לשפוך את ליבו בפני הקהל: "חברים, אני רוצה שתדעו, אחד הרבנים הכי גדולים שהיו לי אי פעם, אחד המורים הגדולים שאי פעם היו לי הוא רבי מויש’לה גוד שאבעס…’ ואז רבי שלמה סיפר את הסיפור בהתלהבות כזו שאף פעם לא שמעתי.

אשתי מצאה את הדיסק, הפעלתי את הרדיו ברכב והדיסק החל להתנגן.

החסיד הזה, ששמו אליעזר העשל, בנו של משה העשל, בנו של אליעזר העשל, בנו של משה העשל המדובר – מויש’לה גוד שאבעס… הוא אף פעם לא שמע את הסיפור הזה לפני כן. הוא ידע מספר עובדות על סבא-רבא שלו, אבל לא מעבר לזה. הוא ישב מאחוריי, וכל מה ששמעתי בזמן שרבי שלמה זצ"ל מספר את הסיפור ושר ברקע הייתה ההתפעלות שלו "פשששש… פשששש". הוא כמעט יצא מדעתו.

אשתו (שהיא קרובת משפחה מצד הכלה) נתנה לי את מספר הטלפון שלהם. אליעזר סיפר לי שיש להם תמונה באלבום משפחתי ישן… תמונה של סבא-רבא שלו. הוא הולך לחפש את זה בבית הוריו ואז יביא לנו אותה. הגענו לביתו. כאשר הוא יצא מהמכונית והחל ללכת לביתו, הוא הסתובב אלי ואמר: "יהי רצון שזכותו של סבא-רבא שלי מויש’לה תגן עליך, על משפחתך ועל חבריך לנצח".

שוחחתי איתו אתמול בלילה, הוא אמר לי שכל מה שהם יודעים הוא שהאפר של מויש’לה נמצא אי שם בווינה. הוא גם אמר לי שהיארצייט של מויש’לה ממש מתקרב, י’ מרחשוון, שישה ימים לפני היארצייט של הרבי שלנו.

כי מה בעצם אנחנו יודעים?

גוד שאבעס…

הניגון של רבי שלמה קרליבך זצ"ל

"ניגון יארצייט" – שלמה כץ