אומן, אומן

באמצע הדאגות, באמצע התפילות,
באמצע מה יהיה ואיך יהיה –
בעלי נכנס הביתה עם מתנה מיוחדת
בשבילי: כרטיס טיסה לאומן… אולי
זה יעזור לי?

באמצע כל הדיונים לאן נעבור, באמצע הדאגות על מה יהיה עם הילדים, באמצע כל התפילות, באמצע מה יהיה ואיך יהיה, בעלי הגיע הביתה לפני שבועיים עם מתנה בשבילי, שאולי תעזור לי: כרטיס טיסה לאומן, לציונו של רבי נחמן מברסלב. הוא כבר לקח שבוע חופש מהעבודה וארגן וסידר את הכל לקראת הנסיעה שלי לאוקראינה ביום ראשון, דרך ארגון "לב הדברים" שבראשו עומד המחבר והרב ארז משה דורון.

מוזר, לא כל כך התלהבתי מהעניין. ידעתי שאני צריכה ללכת. גם לא היה נראה לי שאני עושה משהו כדי לקדם את העניין. פחדתי קצת ממה שאמצא באומן. ואולי, ויותר מכל, פחדתי ממה שלא אמצא באומן, ואז מה אעשה?

הטיסה לאוקראינה מישראל הייתה קצרה, קרוב לשלוש שעות, ואת שאר חברי הקבוצה פגשתי רק כשנחתנו בנמל התעופה בוריספול שבקייב. הקבוצה מנתה כשבעים אנשים – 50 נשים ו-20 גברים מכל הגילאים והרקעים. קייב הייתה לבנה מהשלג שירד וכיסה אותה. היה קר, חשוך ומאוד מאוחר, כך שלא נתתי את דעתי לקבוצה או לסביבה.

לאומן הגענו בשעה 2 לפנות בוקר ופנינו לחדרים בהם התאכסנו. לא אמרתי אפילו שלום לשלוש השותפות לחדר, פשוט נכנסתי למיטה ונרדמתי. למחרת, התעוררתי, החלפתי בגדים והגעתי להכנסת האורחים שבאומן, שנמצאת שתי דקות הליכה מציונו של רבי נחמן, וניסיתי לאכול ארוחת בוקר.

לא הצלחתי. השפעת החרדה והפחד מהשבועות האחרונים נתנה את אותותיה עלי, ובקושי הצלחתי לאכול חצי פיתה. החלטתי שאני הולכת לרבי נחמן. גם כך אמרתי לעצמי שאני רוצה להתבודד שש שעות… יצאתי ופניתי לכיוון הציון, ועוד לפני שהגעתי אליו התחלתי לבכות.

אני חושבת שהייתה זו הקלה מסוימת שסוף סוף הצלחתי להשיג שם, והתחלתי להרגיש טוב יותר. רמת החרדה שלי ירדה מ-10 ל-5, אבל רציתי שהיא תיעלם, פשוט תיעלם וכבר לא תהיה. אני באמת, אבל באמת, רציתי אמונה פשוטה ולהפסיק לדאוג מכל דבר ועל כל דבר.

חזרתי לחדר להפסקה של שעה לפני ארוחת ערב, ואז פגשתי את השותפות לחדר. כולנו היינו בנות אותו גיל, וכולנו גרות בארץ ישראל, וזה למעשה היה המכנה המשותף היחיד בינינו. אחת השותפות ציפתה לשידוך שלה, השנייה הגיעה לרבי נחמן לבקש על בריאות, והשלישית הגיעה כי בעלה חזר נלהב מהנסיעה של ראש השנה, אז היא הגיעה לכאן כדי לדעת על מה כל הרעש והמהומה.

למחרת, התבודדתי עוד שש שעות, והרגשתי קצת יותר טוב – אבל לא הכי טוב. היצר הרע התחיל להציק, ולהתעלל בי ממש, עם גרסת הדאגות המוכרות שאפילו כאן, באומן, אפילו רבי נחמן מברסלב, אפילו שש שעות התבודדות ותפילה לא יבקעו סדק בחומת הפחד שעטפה אותי.

ידעתי שהבעיה העיקרית שלי היא שאני לא בוטחת בהשם. אבל ככל שהתפללתי על אמונה אמיתית וביטחון בהשם, זה לא קרה. חשבתי לעצמי: טוב, אלך לאכול ארוחת ערב, ואנסה עוד שש שעות… אבל להשם, בחכמתו העצומה, היו תכניות אחרות.

בקבוצה שלנו היו שני זמרים מוכרים מישראל, והם החליטו (בישראל) שהם הולכים לתת לנו הופעה באומן. הם הביאו איתם את כל כלי הנגינה, ואחרי ארוחת הערב הם סידרו במסדרון הכנסת האורחים את הכלים, והמוסיקה הייתה פשוט מדהימה ובאמת התפעלתי. באמצע הקור, האנטישמיות, במלון אוקראיני – לשיר שירים בעברית על אמונה, ארץ ישראל, על אלוקים ועל בניין בית המקדש.

ואז קרתה פריצת הדרך: אחד הזמרים החל לשיר שיר מאוד יפה על כך שאנחנו צריכים לדעת שהשם הוא אבא טוב. כל אחד צריך לדעת שהשם אוהב אותו, כפי שהוא, ושבסוף יהיה טוב, ולא משנה מה יקרה לאורך כל הדרך.

פרצתי בבכי. הנה החתיכה החסרה! זה מה שניסיתי להביע בכל שעות ההתבודדות שלי, אבל לא יכולתי למצוא את המילים הנכונות. הזמר הזה הביע את זה בצורה מדויקת ונפלאה. מצאתי את החלק החסר בפאזל…

למיטה נכנסתי בשעה אחת לפנות בוקר, כשאני הרבה יותר שמחה. למחרת, התעוררתי בשעה שש בבוקר, והחלטתי לעשות עוד שש שעות התבודדות, כחלק מסדרת ההתבודדויות בציונו של רבי נחמן לפני שנעזוב את אומן אחר הצהריים. זה היה ניסיון לא פשוט: באמצע הייתי צריכה להפסיק וללכת לאכול ארוחת בוקר, ואז להפסיק שוב כדי לצחצח את שיניי ואז לארוז את המזוודה. אבל זה היה הטוב ביותר שיצא ממני באותו בוקר.

כשהגיע הזמן לעלות על האוטובוס היוצא מאומן, אינני יכולה לומר שהייתי עצובה לעזוב. אחרי הכל, חלק מהחרדות עדיין נשארו בתוכי, אבל את הרוב השארתי מאחור, אצל רבי נחמן. אוקראינה נראתה כמקום הטוב ביותר להשאיר בה את המחשבות החשוכות, ההרסניות והמפחידות. אבל לקחתי אתי דברים מאוד יקרים, כאלה שפשוט אי אפשר לתאר במילים. אנסה בכל זאת: אחד הדברים אותם לקחתי אתי הביתה היה הבנה חדשה על ישראל ועל הישראלים. הרגשתי יותר 'בישראל' כשהייתי באומן, במובן הרוחני, ממה שהרגשתי בישראל עצמה.

הישראלים באומן מאוד אכפתיים, אדיבים והם היו אמיתיים – לא הייתה שום העמדת פנים באומן. אהבת אלוקים בערה בהם, אהבת ארץ ישראל ואהבת איש את זולתו.

כי באומן, קיבלתי הצצה קטנה על איך שנראית הגאולה האמיתית, והמראה היה מאוד יפה.