מה השאלה, בוחרים בשמחה!

למה אני לא מרגישה שמחה,
בריאה וקורנת כמו שהאיש
מהפרסומת הבטיח שאהיה?
אני מרגישה בדיוק ההיפך.
מה לא בסדר כאן?!

בשבוע שעבר קפצתי לביקור בתל אביב. כבר כמה חודשים שלא הייתי שם, ובכל שנה בחורף, כשקר לי מספיק במקום בו אני גרה, אני נוסעת לחלק הזה של המדינה ומטיילת שם.

מוזר לי לומר, אבל אני לא כל כך אוהבת את העיר הזאת. היא עוטפת בתוכה את כל הדברים מחיי בלונדון, דברים שחשבתי אז שלא אוכל לחיות בלעדיהם, אבל עכשיו אני מבינה שהם גם לא היו טובים בשבילי.

אחד הדברים במקום כזה הוא ה’זמזמום’ של העיר הגדולה. כאשר עברנו בתחילה לישראל, גיליתי שהרבה מקומות בישראל פשוט שקטים מדי בשבילי. אל תשכחו, אני מלונדון – העיר השנייה ‘המזמזמת’ אחרי ניו יורק, לכן גם התגעגעתי למיליוני האנשים שארוזים בעיר שכזאת, יחסית לאזורים הקטנים, לדחיפות ולהמולה, לצבעים ולהתרגשות.

ובתל אביב יש את זה. יש בה המון תנועה – של אנשים ותחבורה, אנשים שם כל כך ממהרים לאן שהם צריכים להגיע, יש שם המון בארים, בתי קפה, חנויות וזיהום אוויר לא ידידותי בכלל. כל המרכיבים שעושים עיר גדולה ‘מזמזמת’…

כשהגעתי לישראל, היה לי צורך להגיע לתל אביב אחת לחודש. בסופו של דבר, השם ‘גמל’ אותי מזה ועכשיו, כשאני גרה בגוש עציון שרחוקה מאוד מתל אביב, אני מגיעה לתל אביב פעם או פעמיים בשנה, בדרך כלל לבד, כדי להזכיר לעצמי למה אני לא אוהבת את העיר הזאת.

אבל מזג האוויר באותו יום שהגעתי לתל אביב היה נפלא. היה גשום, וגשום עוד יותר באזור חוף הים, כך שכל העצים והצמחים היו ירוקים ומדהימים. שמש חורפית הציצה בין לבין. נפלא…

ירדתי ברחוב ארלוזורוב, שזה רחוב יוקרתי ומבוסס, החלק האופנתי של צפון תל אביב. איזה יום נפלא! הכל כל כך יפה. צעדתי לי ברחוב ארלוזורוב כששיר מתנגן לי בלב ועם כל צעד אני מרגישה משוחררת יותר ויותר.

אבל אז זה הכה בי: כל אדם שחלפתי על פניו ברחוב היה נראה עצוב או מתוח. הצעירים היו נראים מודאגים ומהורהרים, ואילו אצל המבוגרים יותר ניתן היה לראות את חוסר השמחה והדאגות חרוטות בכל קמט על פניהם.

פניתי שמאלה והמשכתי לרחוב אבן גבירול, שגם הוא בהחלט רחוב יוקרתי עם בוטיקים יוקרתיים, מאפיות, בתי קפה ומסעדות – כל הדברים, שעל פי תעשיית הפרסום, אמורים לגרום לאנשים ‘לשמוח’ ולתת להם איכות חיים.

הסתכלתי על האנשים שישבו בבתי הקפה ושתו קפה (עישנו סיגריות ונראו כמו ארובה מהלכת על שתיים), על האנשים שהיו שקועים בשיחה עמוקה (עישנו סיגריות ונראו כמו ארובה מהלכת על שתיים), על האימהות הצעירות שדוחפות את עגלת התינוק המעוצבת ברחוב (עישנו סיגריות ונראו כמו ארובה מהלכת על שתיים), על המוכרים, או העובדים-עוזרים, מהחנויות היוקרתיות (שרבים מהם היו בחוץ, מעשנים ונראו כמו ארובות על שתי רגליים) – וכולם נראו עצובים. כולם נראו מתוחים.

תל אביב היא לא המקום, אם אפשר להגדיר זאת כך, של שמירת תורה ומצוות. כמובן, המון אנשים עובדים שם ואפילו גרים שם והם כן שומרי תורה ומצוות, אבל אני חושבת שהם לא עונים ל’קווי האופי’ של העיר ללא הפסקה. היא מודרנית, מאוד דוחקת, מקום שהרבה אנשים קבעו יסודות בגלל הסושי ה’אתני’ שלהם, הקוקטיילים ה’אתניים’, מעצבי הבגדים שלהם והקפה האיטלקי שלהם.

כל הדברים שאמורים לגרום לנו להיות ‘שמחים’.

אבל באותו יום לא ראיתי הרבה אנשים בתל אביב. בעצם, ראיתי בדיוק את ההיפך. ואז חשבתי: אם הקניות לא באמת עושות את האדם, אז מה כן? אם כסף ו’מעצבי’ חיים לא עושים את האדם שמח, אז מה כן? אם הלוקסוס, או שיפוץ דירה הגובלת לחוף הים על ידי מיטב מעצבי הפנים והאדריכלים, לא גורמים לאדם לשמוח, אז מה כן? אם אתה לא יכול לשבת בבית קפה עם חבר/ה, לשתות כוס קפה יקר, ביום חורף נעים – ולהיות שמח – אז מה לא בסדר כאן?

התשובה היא, כמובן, שהדברים האלה לא באמת עושים אותנו שמחים. לעשות את רצון השם – זה מה שעושה אותנו שמחים. בלי השם בחיים שלך, יכול להיות לך את כל הלוקסוס הזה, כסף ומזג אוויר הכי טוב בעולם, ועדיין, להיות אומלל ועצוב עד מאוד. לכאורה יש הכל אבל בעצם אין כלום.

לי, באותו יום, לא היה כסף, זמן או את הדחף לשבת באיזה בית קפה ולשתות קפה. גם לא היה לי כסף לבזבז בחנויות היקרות. לא הגעתי לתל אביב כדי לפגוש חברה. הייתי שם כי רציתי להיות בעוד מקומות של ארצנו הקטנה והקדושה, ולהודות להשם בזמן שעשיתי את זה.

באותו יום הייתי שמחה מאוד.

בתחילת תהליך החזרה בתשובה שלי, היצר הרע שלי היה ‘מנדנד’ לי על כל הדברים ‘הטובים’ שאני מפסידה, וזה היה במיוחד כשהקושי הכלכלי התעצם והאור בקצה המנהרה לא נראה באופק. הוא היה מזכיר לי באותם רגעים שאני לא יכולה לקנות את הבגדים שאני רוצה. אני גם לא יכולה להזמין לי דג וצ’יפס פעם בשבוע, או ללכת לבית קפה ולבזבז כסף על שתייה וקינוחים. לא יכולתי לפגוש חברות במרכז העיר, או לאכול באיזו מסעדה יוקרתית.

תודה לא-ל, ככל שהאמונה שלי גדלה – לנשמה שלי יש יותר ‘מילה’ בחיים שלי. הגעתי לראות עד כמה הדברים ה’טובים’ האלה ריקים מתוכן ומשמעות – היום וגם בעבר. וגם, לראות את המחיר ‘הנסתר’ של הדברים ה’טובים’ האלה, שאף פעם לא אמרתי תודה על מה שהיה לי או שמחתי בחלקי, ושהעיניים שלי תמיד היו על הדבר ה’טוב’ הבא שבזבזתי עליו כל כך הרבה זמן וכסף, ולדבר כל כך הרבה לשון הרע באותם ערבים. הדברים ה’טובים’ האלה תמיד השאירו בי הרגשת ריקנות ותהיות למה אני לא מרגישה שמחה, בריאה וקורנת כמו שהאיש מהפרסומת הבטיח שאהיה, אם קניתי את מה שהפרסומת הציעה.

מן הסתם הייתי יושבת בבית קפה ושותה לי כוס תה יקרה (אל תשכחו שאני מאנגליה)… ונראית אומללה ומתוחה – ולבושה בבגדים יקרים – כמו כל האנשים שראיתי באותו יום בתל אביב.

לפעמים, קשה לדבוק בהשם ובמצוותיו. לפעמים, זה יכול להרגיש כאילו אנו מתגעגעים לכל הדברים שגרמו לנו שמחה, בגלל שאנו רוצים לעשות את רצון השם. סרטים הם כזה כיף גדול! לאכול ארוחה טובה במסעדה יוקרתית עם חברה גם זה כיף! חגים על חוף הים או בבית מלון יוקרתי גם הם כיף!

אבל השם הראה לי באותו יום, שאדם יכול לעשות את כל הדברים ה’כייפיים’ האלה ולקנות את כל הדברים ‘הנכונים’, וללבוש את הבגדים ‘הנכונים’, ולחיות במקום ‘הנכון’ – אבל אם עושים את כל זה בלי השם – אז הצער, האומללות והעצבות ייראו היטב וברור על הפנים, עד כדי כך שאפילו זר יוכל להבחין בהם מקילומטרים.

העולם הזה הוא כמו שדה מוקשים. היצר הרע מראה לנו שלבחור דרך חיים בה הלבוש צנוע והאוכל כשר זאת בעיה גדולה ומכבידה, עול של ממש. אבל אותו יום הראה לי שהחנויות, כסף ושמש לא עושים את האדם שמח. רק השם.