אל תקריבו אותו על “מזבח החינוך”

לא פעם, ההורים מאמינים בשיטת
החינוך שלהם עד שהם מוכנים
להקריב את ילדם על "מזבח החינוך",
ולעיתים גם את הקשר עם בן/בת
הזוג, בגלל ‘שיטות החינוך’ בהן הם
דוגלים. התוצאות כמובן איומות!

לא כולם סיפור הצלחה, חלק 2

בחלק הראשון של סדרה זו, הסברנו את החשיבות בהכרת המיוחד שבכל ילד, כדי שנדע כיצד לגשת אליו, לטפל בו ולחנך אותו. הרי אי אפשר לחנך את כל הילדים באופן שווה. חינוך ילדים אינו "קו יצור" במפעל לקופסאות שימורים, שם כל המוצרים יוצאים אותו הדבר. ילדים הם נשמות חצובות מתחת כסא הכבוד וכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. לכן צריך לתקשר איתו ולחנך אותו "על פי דרכו" השונה והייחודית לו. כל ילד בנוי אחרת ובעל נטיות ותכונות שונות, ואם כך, ההצלחה בחינוך תהיה רק בתנאי שנבין שעלינו להכיר תחילה את הילד! כי רק אז נדע באיזו דרך לגשת אליו.

במקרה של אברהם יצחק (ראה חלק ראשון בסדרה) – הטעות, לכאורה, שהייתה איתו היא שהוריו לא הבחינו בכך שהוא שונה מיתר אחיו. אם הוריו היו שמים לב לאישיות השונה שלו, היו משוחחים איתו על קשייו ובעיותיו, והיו עוזרים לו להתגבר עליהם – יתכן ולא היה מגיע למצב של נשירה.

אז נקודת הפתיחה היא ההפנמה-הבנה שכל ילד שונה מאחיו, לכן צריך להכירו ולעבוד איתו על פי טבעו. למשל, ילד שנולד עם מידת העקשנות בודאי אינו ילד רגיל, ואם לא נשכיל להכיר את מידה זו אז ‘ההתנגשויות’ יהיו ללא סוף וכל משימה פשוטה תהפוך למלחמה ממש. ובמלחמות כמו במלחמות – אין מנצחים! שני הצדדים מפסידים, וחבל. את הילד העקשן צריך תחילה להבין, ורק לאחר מכן לבקש ממנו לעשות את מה שהתבקש. עם ילד עקשן עדיף לשוחח בשקט, רצוי לא ליד שאר הילדים, ואפילו לומר לו בעדינות: "דוד, נכון שאתה רוצה לשמח את אמא? אז תאסוף בבקשה את המשחקים! אני יודעת שאתה זריז, בוא נראה איך אתה אוסף מהר". במילים פשוטות: אנו מבינים את ‘הבעיה’ ומדברים אליו בשפה יפה שהוא מבין. ושלא תתבלבלו, זה לא מעשה קסמים. גם אם תדברו יפה, לא בהכרח שהוא יעשה את מה שאתם מבקשים. צריך להרבות בתפילות כדי לא להיכשל במידת הכעס, וכמובן שנדרשת הדרכה להורים.

קרבן על "מזבח החינוך"

אבי (בן 19) גם הוא בחור שנשר כתוצאה מטעות חינוכית של אביו. המצער ביותר הוא, שהוא ממש ‘נשחט’ על ‘מזבח החינוך’. ולא רק הוא, אלא כל המשפחה הפכה קרבן להשקפת העולם המוטעית של האב, והתפרקה. אבי סיפר שאביו לא היה יכול לסבול "חוסר חינוך". כל דבר שביקש מילדיו היה צריך להתבצע כאן ועכשיו, במהירות ובדייקנות. מי שהתרשל או התעצל מיד חטף "עונש חינוכי", והכל בשם "החינוך".

לאחרונה, אבי אזר אומץ ושאל את אביו מה הרוויח מכל העקשנות הזאת? וכדבריו: "התעקשת ולא פעם הכית אותנו כשלא עשינו את רצונך. הנה, אמא התגרשה ממך, אתה חי לבד ואף אחד מהילדים לא מדבר איתך. נשארת לבד!…" והאב השיב לו: "אני לא לבד, אני עם האמת!!!"

תשובת האב עוררה בליבי רחמים עליו. איזה מסכן! לאבד משפחה בגלל השקפת עולם שגויה ואפילו טיפשית? הרי ברור שהוא נגוע במידת הניצחון והכעס. הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שלא עשו את הדברים כרצונו, התנהג כמו עריץ בתוך ביתו – והכל, שוב, בשם החינוך!

הבה נבדוק את עצמנו. הם במקרים מסוימים אנחנו לא נכשלים ומתנהגים כמו אביו של אבי? לא פעם, ההורים מאמינים בשיטת החינוך שלהם עד שהם מוכנים להקריב את ילדם, ולעיתים גם את הקשר עם בן/בת הזוג, בגלל ‘שיטות החינוך’ בהן הם דוגלים. ואם כבר הזכרנו ילד עקשן, מן הסתם זהו ניסיון גדול מאוד שרבים מתקשים לעמוד בו. כדי ‘לסבול’ ילד עקשן צריך ערימות של סבלנות וטונות של אורך-רוח, ובדורנו זה כמובן מצרך יקר מאוד. רבי נחמן מברסלב אומר: "כשמישהו נגדך (כמו ילד עקשן) במקום לשנוא אותו, פשוט תרחם עליו". לכן, עם הבנה מרובה, רחמנות ותפילות התוצאות אכן ייראו על פני השטח!

תכונות רעות? לא בטוח

מכיוון שכל ילד הוא עולם בפני עצמו והשם טבע בו תכונות ודברים שמיוחדים רק לו, אפילו כאלה שנראים לנו כתכונות או טבעים "רעים", לכן גם מהם אפשר, לאחר בחינה ועבודה משותפת עם הילד, להפיק תועלת. בכל מידה שהשם טבע באדם יש בחינה טובה או ההיפך ח"ו, ואפשר להשתמש גם במידה, לכאורה, "לא טובה" לעבודת השם. ואומר ה"כלי יקר": "אף על פי שהעזות וקשיות עורף מידה רעה, מכל מקום, יש בהם צד לטובה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ה, כ): הוי עז כנמר וכו’ לעשות רצון אביך שבשמים. וכן קשיות העורף, אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל – לשמוע בקול זרים". עד כאן לשונו.

תפקיד ההורים במקרה כזה, בשלב הראשון, הוא פשוט "לסבול" את הילד ולא להילחם איתו. רק לאחר מכן לנתב, בעדינות רבה, ולסלול לו את הדרך כך שהילד יסיט את המידה ה’לא רצויה’ למסלול הנכון, מכיוון שלבד ובכוחות עצמו הוא לא יוכל לעשות זאת.

גם ב"רע" יש טוב

יש פעמים בהן דווקא התכונה "הבעייתית" היא התכונה הייחודית והדומיננטית של הילד, ואותה צריך לפתח. אם ההורים ישכילו לדעת שבמקום להפוך כל שיחה "להתנגשות חזיתית" עם תכונה זו, דבר שבודאי יגרום ללחץ ומתחים מיותרים, לכן ינסו להבין שתכונה זו היא הדבר המייחד את הילד ואיתה צריך להתמודד. וכשיעשו זאת, ידעו שפתרו חצי מהבעיה. אין שום מקום להפעיל כוח ולנסות להתנגש/להתנגד לתכונה. אדרבה, בעזרת תכונה זו ינסו לדבר עם הילד ולהסביר לו בשפה שלו – בגובה העיניים שלו – את המעלות והחסרונות של המידה, ולהגיע איתו להסכם שירצה את ההורים ואותו מבלי לפגוע בו.

הפרדת כוחות

כאשר ניגשים לפתור בעיה בחיים בכלל, ובחינוך הילדים בפרט, עלינו להפריד בין מידה או תכונה "לא טובה" כמו שתלטנות, כוחנות, עצלות, אנוכיות וכדומה, לבין תכונה שאנו כהורים לא כל כך מסתדרים איתה, למשל: הורים זריזים, אנרגטיים ויוזמים יתקשו להתמודד עם ילד שיש לו נחת רוח, סבלנות ואריכות אפיים. לכל דבר יש לו זמן ולא "בוער" לו שום דבר. מצד אחד, כאשר יתבקש לסדר את חדרו אז זה ייקח לו הרבה זמן, אך גם להקניטו ולהרגיזו יהיה קשה מאוד. ברור שתכונה זו הינה טובה מאוד, למרות שגם בה יש צד שצריך לתקן. וזאת כמובן לא נקראת מידה "רעה".

גם במידות והתכונות "הלא טובות" צריך להפריד ולדעת כיצד עובדים עם הילד, למשל: מידת הקנאה. אחד הילדים יאמר: אני רוצה שיהיה לי כמו לאחי. ואילו השני יאמר: אני לא רוצה שיהיה לאחי את מה שיש לי… ילדים, כדוגמת השני, לוקים בקנאה עזה שעלולה להזיק ח"ו להם ולסובבים אותם בעתיד. מידה זו מצריכה עבודה יסודית עוד מקטנות ואסור לתת לילד לגדול ולפתח אותה. יש להרגילו לנתינה, עין טובה, שמחה ופרגון בהצלחתו של השני. ילדים שהופכים למבוגרים קנאים וצרי עין לא ימצאו רגע אחד של אושר בחייהם, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה: "רקב עצמות קנאה". כל מה שיעסיק אותם כל היום הוא רק ‘למה לשני יש ולי אין…’ (עיינו בספרו של הרב שלום ארוש שליט"א – בגן החכמה, פירוש למעשה מחכם ותם).

עם ילדים כאלה נדרשת עבודה גדולה. אצל הילד הראשון, שתכונה זו לא כל כך הרסנית – אפשר דווקא להפוך אותה לקרש קפיצה ולהגיע להישגים וקידום, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".