עולם ישר

הטעות הנפוצה מאוד בקרב אנשים
רבים היא, שהם חושבים שהם הגיעו
לעולם זה כדי לסבול. לחיות כאן כמו
בגן עדן ממש? זה כנראה לא מציאותי.
אבל תתפלאו לשמוע, דווקא כן.

בשדי יער – פרק 70

במאמרים האחרונים של סדרה זו, למדנו שאין שום ייסורים ללא עוון והשם יתברך מנהיג את עולמו אך ורק מידה כנגד מידה. כעת, כשאנו מאמינים בזה, כל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות מלאה על חייו ולא להאשים לעולם את הסובבים אותו, או כל גורם אחר, בצערו. כמובן שלא יתלה את הצער גם בגלל עין הרע, כישוף או טבע, אלא אך ורק באמונה השלמה שהכל בהשגחה מלאה. כמובן שאין גם מקום להתלונן או להרגיש מסכנות, לא להיבהל משום דבר ובטח לא ליפול לייאוש, עצבות, כעס או מרה שחורה. קל וחומר הוא, שאין להתרעם על הבורא חלילה, או לחשוב שישנה טעות או חוסר צדק בגלל הייסורים שהוא סובל. ובנוסף, בודאי שאין לאדם להאשים את עצמו גם כשהייסורים באו לו בגלל עוונותיו, מכיוון שלאחר מעשה הבחירה שלו היא אחת: לעשות תשובה וללמוד איך להתקרב להשם מהמקום אליו נפל, או – ליפול מהאמונה.

העצה לזה היא – לעמוד בגבורה! לחפש על מה בא הצער או הייסורים עד שימצא! ואז, יעשה כל שביכולתו כדי לתקן את הדרוש תיקון, וכך יזכה לחיות חיים של מעין עולם הבא ממש, ולהרגיש תמיד את נועם השם. זו מדרגה שכל יהודי פשוט יכול לזכות לה.

לכן, אדם שיהיה חזק בזה, יכניע את עצמו לפני השם, יקבל על עצמו את מלוא האחריות על הצרות הפוקדות אותו, ויודה בפה מלא שרק הוא אשם בייסורים שלו – דבר זה לכשעצמו ימתיק מעליו את הדינים. ככל שהאמונה שאין שום ייסורים ללא עוון – מכיוון שחייבת להיות סיבה לכל הצרות – תהיה חזקה וברורה, כך יהיה לו יותר כוח להאריך בתפילה ולהתעקש ולבקש מהשם יתברך שיראה לו על איזה עוון הצער או הייסורים באו, עד שיזכה שירחמו עליו מן השמים ויראו לו בדיוק מה עליו לתקן, ואף ישלחו לו במחשבה שכלים נפלאים, פסוקים ומאמרי חז"ל הנוגעים לעניין שלו. כך גם יזכה לחיות חיים של שכל והתבוננות, להשיג את ההנהגה של הבורא ויזכה להשראת רוח הקודש. לאיזה גן עדן אדם יכול עוד לצפות בעולם הזה?

עולם ישר

היסוד הנ"ל הינו בסיסי וחשוב מאוד. הוא כל כך נפלא ומאיר עיניים, שבודאי כל מי שמבין אותו באור הנכון מוכרח להתחיל לחיות בעזרתו חיים טובים ומתוקים. אך בכל זאת, מתברר שעדיין רחוקה הדרך ורבים, וביניהם תלמידים ותיקים, לא מבינים כיצד על ידי יסוד זה הם יכולים לחיות חיים באמת טובים ויפים. אדרבה, הם טוענים שיסוד זה מלחיץ ומדכא אותם. לכן, יש להדגיש נקודות מסוימות, שכפי הנראה חסרות, להבנתו, מכיוון שעל יסוד זה עומדת כל היהדות וכל הקשר של האדם עם הבורא.

תחילה, חשוב מאוד לדעת שתורתנו הקדושה נקראת "תורת חיים", כמובא בחומש: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו’" (ויקרא יח), וכן: "ואתן להם את חוקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל, כ). חז"ל דרשו פסוק זה לעניין פיקוח נפש שדוחה את רוב המצוות: וחי בהם – ולא שימות בהם. אולם, רבי נחמן מברסלב מביא פסוק זה לעניין החיים של האדם בכל רגע ורגע ומסביר, שהתורה והמצוות צריכות לתת לאדם שמחה וחיות, שאם לא כן, לא מתקיים הפסוק "וחי בהם". וכדבריו:

"… אלו החכמות מפילין את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, "ואין הקב"ה בא בטרוניא" וכו’ (עבודה זרה ג) "ולא ניתנה תורה למלאכי השרת" (קידושין נד), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות, עליהם נאמר (ויקרא יח): "וחי בהם", ולא שימות בהם, (יומא פה, ע"ב) כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצווה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם (והוא בעצמו (רבי נתן מספר על רבינו) אינו מחמיר שום חומרא כלל)" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מד).

מי שטרח בערב שבת

אם כן, בודאי שדרך התורה היא דרך של חיים ושמחה, וכל אחד, בכל מדרגה רוחנית בה הוא נמצא, יכול לזכות לחיים טובים ומאושרים. אדם שבוחר להתקרב לתורה ולמצוות אך רואה שאינו חי חיים טובים, צריך לדעת שבודאי ישנו עוון, או טעות יסודית בגישה שלו לחיי התורה, והוא מוכרח למצוא מהו העוון או הטעות – ולתקן. כי לא יתכן לחשוב שכך סתם ‘לא הולך לי’. כי אדם שחושב כך, למעשה, מוחק את כל אמיתיות התורה, שהיא כאמור "תורת חיים", כלומר שמבטיחה לאדם שילך ביושר עם השם ושיזכה לחיים של אושר, שמחה והצלחה.

אם כן, מובן גם מדוע היסוד של "אין ייסורים ללא עוון" הוא היסוד העיקרי בכל היהדות, כי גם הוא – כל מטרתו היא אך ורק לתת לאדם חיים. ואדרבה, דווקא על ידו יכול האדם לזכות לחיות חיי תורה מאושרים. אך, כאמור לעיל, כנראה שאנשים לא מבינים את היופי הטמון ביסוד נפלא זה ונופלים ממנו לייאוש ועצבות.

לכן נגדיר אותו שוב: חז"ל אמרו: "אין ייסורים ללא עוון", פירושו – שאם אין לאדם עוונות, אין שום סיבה שיהיו לו ייסורים. כל תחומי חייו אמורים רק להניב פירות טובים, כמובא בגמרא, שאפילו דבר קטן שלא הולך לאדם, כגון שמתהפך לו חלוקו – זה נקרא ייסורים. מובן מזה, שאדם ההולך בדרך הישרה לא צריך לסבול אפילו מייסורים קטנים כאלה, משום שהוא חי עם השם ועם מידת האמונה ובדבקות בבורא – וכל זה מוביל אותו לנקודה שהכל הולך לו כסדר, מכיוון שהשם איתו. אך אם יש לאדם ייסורים ח"ו, שפוקדים אותו בעל כורחו, ואין לו שום עצה מעשית בעזרתה יסורו ממנו הייסורים, והעצה היחידה שנותרה לו היא רק להתרגל לחיות עם הייסורים תמיד, אז, לפי דעתו, בשביל מה שולח הבורא ייסורים על האדם? רק כדי לכפר לו על חטאיו? וכל הבחירה שלו היא רק לקבל אותם באהבה או לא?!

זאת כמובן טעות נוראה לחשוב כך. הרי העולם הזה הוא עולם הבחירה, וכאן המקום והזמן לאדם לתקן ולשפר את עצמו ולהגיע לתכלית שלו, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן י) על קרח ועדתו, שבכל ראש חודש מעלה אותם הגיהינום לאותו מקום שנבלעו בו, והם מביעים חרטה וצועקים: משה אמת ותורתו אמת. רבינו מסביר שהחרטה והתשובה שהם עושים אינה מועילה להם, כי עיקר התשובה היא רק בעולם הזה! כמו שאמרו חז"ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. לכן הם לא נפטרים מעונשם גם על ידי הבעת החרטה. ואף על פי כן, כותב שם רבינו, שהגיהינום של ראש חודש אינו כמו הגיהינום של כל יום ויום. משום שבראש חודש הגיהינום הוא חרטה – שמתחרטים ומודים ומתביישים, וזהו הגיהינום שלהם.

מדבריו של רבי נחמן מברסלב רואים בפירוש, שתשובה מועילה בעיקר בעולם הזה. ואם כן, ברור שכל תכלית הייסורים היא אך ורק לעורר את האדם לתקן בעולם הזה. אמנם יש במאמר זה גם הוכחה לכך שהתשובה מועילה לבטל את הייסורים אפילו בעולם הבא, שהרי כתב שאין הגיהינום של ראש חודש – שבו מתחרטים, כשאר הימים. ואם כן, יש להם הקלה מסוימת בייסורי הגיהינום בזכות החרטה, וכל שכן כשהחרטה מועילה בעולם הזה.

עתה, אם אדם חושב שהייסורים הם רק לכפרה והוא לא יכול לתקן ולשפר את עצמו, ועל ידי זה ממילא יסורו ממנו הייסורים, אז לפי הגישה הזו – שהיא שלו כמובן – הוא רק יסבול. כי כשיחטא – יענישו אותו רק לשם כפרה. אבל הוא הרי לא יתקן כלום, כי לדעתו הייסורים לא באו לרמוז לו על מה לתקן, אלא נועדו רק לשם כפרת עוונות. ואז, בגלל שהוא לא תיקן כלום בעקבות הייסורים הוא בודאי ישוב ויחטא, ושוב יתנו לו ייסורים לכפרה, וכן חוזר חלילה. כך יעבור את ימיו בסבל וגם אחרי המאה ועשרים, כאשר יגיע לעולם הבא, הוא יבוא בלי שתיקן דבר ויקבל עונש וימשיך לסבול בעולם הבא. אם כך, לפי דעתו, תכלית בריאת העולם הזה היא רק כדי שאדם יסבול ויתייסר, ובעולם הבא גם כן ימשיך לסבול. וזהו זה. חס ושלום…

זו עוולה גדולה מאוד מאוד לחשוב כך על הבורא! כי בודאי כל מטרת הייסורים היא רק לעורר את האדם לתקן את הדרוש תיקון. וממילא כשיתוקן, מיד יסורו הייסורים ממנו. וגם כאשר ישלחו לו שוב פעם ייסורים, זה יהיה רק כדי לעורר אותו לתקן דבר אחר ולהתקרב לבורא. וכך אדם ישתפר ויתעלה ויגיע לתכלית שלו, וגם יחיה בעולם הזה חיים מלאים בתענוג. ואחרי המאה ועשרים, ייכנס ישר לגן עדן.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)