לא שכחנו אותך, ירושלים

כאשר גולי ציון נשבעו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הם לא ידעו כמה זמן ישאו את זכרה בליבם. אך השבר והחורבן היו קשים מנשוא, ורגשות הייאוש והאשמה על החורבן היה לכאורה בכוחן לפורר את העם לחלוטין.

מה עושים?

לשכוח?

הרי אסור! אי אפשר!

ולחיות יום יום ללא ירושלים – כיצד?

איך לא תשכח?

וכי רומא, אתונה או בבל אינן מפתות? הרי הן הציעו כל אשר להן ואנו סירבנו. נשארנו נאמנים!

כיצד?

וכך נאמר בתלמוד (מסכת בבא בתרא, דף ס, עמוד ב): "כשחרב הבית בשנייה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע ואמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, אפשר בפירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים, אפשר בפירות אחרים, מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להן: בניי, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה. אמר רב יוסף: אמה על אמה, אמר רב חסדא: כנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. מאי היא, אמר רב פפא: כסא דהרסנא עושה אישה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, אמר רב בת צדעא: שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי וגו', מאי על ראש שמחתי, אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים".

התבונה והתובנה המונחים בדברי ר' יהושע הן מדהימות ומלמדות על הכרת עומק נפשו של האדם.

הידיעה כי יש למדוד במאזניים עדינות דקות את היכולות של האדם. אוי לו אם יהיו חייו גדושי עצב ויגון, ואוי לו אם הכל יהא מושלם. על כן הם מצאו את הדרך. בכל מצב – עצב ושמחה, תהא ירושלים עימנו. בכל בית יש תזכורת – אמה על אמה (כ-60X60 ס"מ), שאינן מסוידות ומושלמות, כדי לעורר "זכר לחורבן".

בכל שמחה ואירוע מיוחד – אירוסין, תחילת הקשר בין בני הזוג, שמחה גדולה, שוברים את הצלחת לסימן כי אין השמחה שלמה. וכך, בהשלמת השמחה, בנישואין מתחת לחופה, שוברים את הכוס ושמים אפר על ראש החתן, באמרנו: "לשום לאבלי ירושלים פאר תחת אפר", לומר, גם עתה בעיצומו של רגע גדול זה, הננו נאמנים לך ירושלים. וגם בתכשיטים שהיו נוהגים בעבר היה חלק חסר זכר לחורבן.

מקום מרכזי קבעו חכמים בתפילות בהן באו לידי ביטוי הערגה והכמיהה לירושלים וכל מה שסימלה, בית המקדש, עבודת כהנים וקרבנות, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", השכילו חכמים לשתול בכל זמן ואירוע את ירושלים וארץ ישראל. וכך נותר הקשר חי, נושם ומרגש.

עמים רבים גלו מארצם, אך לא נודע בכל העולם ולאורך כל ההיסטוריה האנושית על עם שגלה ושב למולדתו. בדרך כלל, כעבור זמן מועט או רב, בדורות הבאים הלך ושקע זכר המולדת, והגולים התערו ונטמעו בארצות אחרות, אף אם היה מי מהם מעלה בקשה או דרישה האומרת כי עליו לשוב לארצו, איש לא היה מקבל אותה ברצינות, ולא היה עומד מאחוריה כל טיעון מוצק ואמיתי, שהרי הנתק קיים לאורך כל השנים.

כאן גם הקושי מבית. אלו שאינם מחזיקים את החוט המקשר ההיסטורי-דתי חשים נתק, והוא מקשה עליהם מאוד. כל עוד הישיבה בארץ נתפסה כהצלחה, והישראלי זכה בחו"ל להערכה וכבוד על הישגיו והצלחותיו, חשו עצמם כיהודים לכל דבר והתחלקו בשלל.

אולם, משהשתנו הזמנים, והיום מחיר יהדותם בארץ הוא גבוה ואף כואב, שבות ועולות המחשבות – ושמא לא כאן? כבר מחדשים אזרחויות של ארצות אירופה וכו', לומדים שפות זרות, ולא רק לבגרות או לקשרי עסקים ומסחר.

התופעה הולכת ומתרחבת, אבל שומה עלינו לשוב, לחדש ולחזק את שבועת הנצח עד אשר תחזינה עינינו בשוב השם ברחמים לעירו, ירושלים.