נדמה לך שיש לך קצת אמונה?

נדמה לך שיש לך קצת אמונה?
אם יש לך אמונה אז אתה צריך
להאמין בעצמך, שגם אתה, כן כן,
חביב, גדול וחשוב בעיני בורא
עולם…

מבצר המרגליות, חלק 3

אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמור (שיחות הר"ן, ל"ג).

להאמין במשהו

טוב יותר להיות ‘פתי יאמין לכל דבר’, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם באמת, מלהיות חכם ולכפור בכל חס ושלום, דהיינו לכפור בשטותים ושקרים ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת, חס ושלום. "ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום" (עדיות ה, ו). (שיחות הר"ן, ק"ג).

בהכרח שיהיו על השם יתברך קושיות

בעניין הקושיות שקשה על השם יתברך: אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיו קושיות על השם יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. כי מעוצם גדולתו ורוממותו שהוא מרומם מאוד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקושיות כנ"ל. ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היה חס ושלום דעתו כדעתנו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, נ"ב).

אמונה, כאילו רואים

אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה, ודאי אינו יודע להשיב לך טעם, כי אמונה אינו שייך אלא בדבר שאינו יודע טעם. ואף על פי כן אצל המאמין, הדבר גלוי כאילו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו, מחמת גודל אמונתו השלמה (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, ס"ב).

לסמוך על השם

טוב מאוד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום, אני מוסר כל התנועות שלי ושל בניי והתלויים בי על השם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאוד.

גם אז אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שאני סומך עליו יתברך, ואם הוא יתברך רוצה בעניין אחר, אני מרוצה להתנהג בעניין אחר כרצונו יתברך.

וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל העניינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב, להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב, שוב איני חושב וחושש כלל, שמא לא יצאתי ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסרתי הכל להשם יתברך וסמכתי עליו יתברך לבד (שיחות הר"ן ב).

מי שיש לו אמונה, חייו חיים

מי שיש לו אמונה, חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב, בודאי טוב לו, ואפילו כשאינו כך, דהיינו שאין מתנהג לו כסדר ויש לו ייסורין חס ושלום, גם כן טוב, כי הוא בטוח שאף על פי כן, השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו. כי מאחר שהכל מאיתו יתברך, בודאי הכל לטובה.

אבל מי שאין לו אמונה חס ושלון, חייו אינם חיים כלל. כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה, שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל, מאחר שאין לו אמונה כלל, ואין לו שום חיות ושום טוב מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה, רחמנא לצלן. אבל על ידי אמונה, מה טוב ויפה החיות שלו (שיחות הר"ן, נ"ג).

תאמין בעצמך!

נדמה לך שיש לך אמונה קצת? אם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך!

האדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך. כי לפי גדולת טובתו של השם יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

אין זה ענווה להיות במוחין דקטנות חס ושלום, וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענווה באמת.

יש צדיקים שיש עליהם מחלוקת, מחמת שאין להם אמונה בעצמם. (שיחות הר"ן, ק"מ).

אודיע אמונתך בפי

האמונה תולה בפה של האדם, בבחינת: "אודיע אמונתך בפי" (תהלים פ"ט, ב). היינו על ידי שמדברים האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה.

ומחמת זה צריך ליזהר מאוד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות, אף על פי שאינו אומרם מליבו, היינו שהוא מאמין ואינו כופר חס ושלום, רק שהוא חוזר ואומר דברי אפיקורסות ששמע בשם אחרים שהם אפיקורסים, והוא מתלוצץ מהם, אף על פי כן גם מזה צריך ליזהר מאוד. כי הדיבור הזה של כפירה, מזיק לאמונה. גם הוא איסור גמור, כי על השם יתברך, ברוך הוא, אסור לומר דברי הלצות, אפילו בדרך שחוק (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מ"ד).

צעקת הלב

כשליבו עקום ופתלתול מהשם יתברך, זאת המניעה הגדולה מכולם, דהיינו שליבו מסובב ומוקף ומעוקם בעקמומיות וקשיות וכפירות על השם יתברך, שזה בחינת: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א, יד), היינו הקשיות שבליבו, שהם המניעה הגדולה מכולם.

ואזי צריך לצעוק לאביו שבשמים, בקול חזק מעמקי הלב, ואזי השם יתברך שומע קולו ופונה לצעקתו. ויכול להיות שמזה בעצמו ייפול ויתבטל לגמרי כל הקשיות והמניעות הנ"ל. ועל כל פנים השם יתברך שומע קולו, שזה ישועתו.

וזה אותיות ק’ש’י’א ראשי תיבות: ש‘מע י’י ק‘ולי א‘קרא (תהלים כז, ז), שצריך רק לקרוא להשם כשמתגבר עליו הקשיא והכפירה (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מ"ו).

* * *

הצעקה בליבו בעצמה הוא בחינת אמונה, כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקשיות, עם כל זה, מאחר שצועק על כל פנים בליבו, בודאי עדיין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הקדושה. כי אם חס ושלום לא היה בו עוד שום נקודה מהאמונה כלל, לא היה צועק כלל. נמצא שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה, והבן זה.

וגם על ידי הצעקה זוכין לאמונה, היינו שהצעקה עצמה הוא בחינת אמונה כנזכר לעיל, רק שאמונה הוא בקטנות גדול. ועל ידי הצעקה בעצמה יכול לזכות לאמונה, היינו להעלות ולגדל את האמונה עד שיסתלקו הקשיות ממנו. ואפילו אם אינו זוכה לזה עדיין, אף על פי כן הצעקה בעצמה טובה מאוד (שיחות הר"ן, קמ"ו).

אמונה בכל האיברים

יש כמה מיני אמונה. יש אמונה שהוא בלב… והעיקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך עד שיתפשט בכל האיברים, כמו שמובא בכתבי האריז"ל, שצריך להגביה ידיו בשעת נטילה נגד הראש, כדי לקבל הקדושה. נמצא, שצריך לזה אמונה בהידיים, להאמין שמחמת שמגביה ידיו כנגד הראש, מקבל הקדושה, כי בלא אמונה אינו כלום, כמו שכתוב: "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קי"ט, פ"ו).

וכשיש לו אמונה כזו, בא מן האמונה אל השכל, וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה, בא אל שכל יותר. כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין, עכשיו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין הדבר הראשון בשכל (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, צ"א).

להאמין בהשם ולא באמצעי

יש החושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג, ויש חושבים שצריך לעבוד את האמצעי… ובטעויות כזו רבים נכשלים ועושים את הסיבות אמצעי בינם לבין השם יתברך. היינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים שצריך לסיבות. היינו שמאמינים למשל בהסיבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסיבה של משא ומתן עיקר, כאילו חס ושלום בלא הסיבה של משא ומתן אין יכולת ביד השם יתברך ליתן להם פרנסה. ובהסיבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עיקר, כאילו חס ושלום בלי הסמים אין יכולת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סיבה. ועסקינו באלו הסיבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד ולא לעשות מהסיבות עיקר (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, ס"ב).

(מתוך "מבצר המרגליות" מאת מהחבר)