ג’ט-לג רגשי

כמעט התמרדתי. אני? אני לא
צריכה עזרה של אף אחד. אבל אם
מישהו חושב כך אז כנראה שהפכתי
ל’תיק’, לאישה בלתי יציבה, שלא
יכולה להתמודד לבד עם הרגשות
שלה…

ארגז כלים, חלק 2

הימים הנוראים וחג הסוכות כבר התדפקו בשער. היו קניות שצריך היה לערוך, וסעודות שצריך לבשל. הרגשתי רחוקה כל כך מכל אלו, מנותקת לגמרי מהמציאות. הרגשתי ריקה וחלולה. שחוקה. החיים כבר לעולם לא ישובו לקדמותם. אני כבר לעולם לא אשוב להיות מה שהייתי.

יום ה’שלושים’ עבר גם הוא. הרגשתי כאילו מישהו דוחף את גופי קדימה במעלה הזמן. קודם יום ראשון, ואחר כך רביעי, ואז שבת, ושוב ראשון, רביעי ושבת, וראשון ושבת. זו הייתה מציאות ששייכת לאופק אחר, לא משהו מכוון לפי הקצב שלי, של משפחתי, של שאר באי העולם. לא טעמתי את הימי, לא הרגשתי בהם ולא ראיתי במעופם. כל שחשתי היה עצב לופת. בקושי קמתי מהשבעה, וכבר נגמרו גם ה’שלושים’. זה היה כמו לחיות חודש שלם ב"ג’ט-לג" רגשי. הצער לא היה הגיוני או מוסבר. לא הייתה זו תחושת העצב הענוגה שמעוררים הזיכרונות, או הדמעות שעולות מתוך הגעגועים הדקים. תחושת הצער הזו הייתה כמעט פיזית, כמו רעב או בחילה או תשישות, תחושה שתקפה אותי בגלים ותפסה את ליבי חזק כל כך, שהרגשתי כי אני חייבת לגייס את כל כוחותיי רק כדי לנשום. כל מה שראיתי, כל מה ששמעתי, כל מה שעשיתי היה מתוך לב מכווץ בכאב, אחוז יגון.

ניסיתי לאסוף את עצמי, להרים את שברי חיי, את ילדיי, את יתר התפקידים שלי, אותם זנחתי ללא טיפת אחריות מתוך הלם האובדן. ניסיתי למצוא שוב את חוש ההומור שקרץ אלי תמיד מכל מצב, את ההנאה ששאבתי תמיד ממשימות היומיום. אבל נראה היה כאילו כל אלו נעלמו מנוף חיי. לא יכולתי למצוא דבר מלבד דיכאון חולני, שחור, כבד ומחניק, מציץ אלי מכל פינה, מתחבא מתחת לכל מטלה.

תמיד הייתי אישה חזקה ומלאת רוח חיים. הייתי ניגשת לקשיי החיים מתוך שמחה ונשאבת לתוך המטלות שלי במרץ ובחריצות. הייתי מאלה שאנשים רגילים לפנות אליהם כשהם זקוקים לעצה מעשית, לאמפתיה או סתם למילה טובה, ובמישור האישי יותר, הקדשתי את כל חיי כאישה נשואה לעיצוב דמותי ומילוי תפקידי כאישה טובה ואם מסורה. כעת, התקשיתי אפילו להדביק חיוך מלאכותי על שפתיי. פשוט, לא הצלחתי למצוא את האושר בדברים שעד היום היו מחממים את ליבי ומרוממים את רוחי. רוב הזמן, הייתי מסתובבת סביב עצמי מעורפלת חושים, ונדרשתי לגייס מאמצים על-אנושיים רק כדי לטפל בכביסות, להגיש לבני הבית ארוחות מזינות ולחייך אל בעלי ואל הילדים.

אבי היה הכל בשבילי. הוא היה דוגמא אישית מאלפת ומקור השראה בלתי נדלה, מעיין נובע של שמחה ונתינה. הוא אהב אותי בצורה שרק אבא יודע לאהוב, אהבה משוחדת ובלתי תלויה, כשהוא מגלה עניין בכל פרט מחיי. כעת הוא איננו, ואני נותרתי מאחור, חשה כי הטורבינה שהפעילה אותי כל חייה שבתה לפתע פתאום.

חודש כסלו הגיח בצעדי ריקוד אל תוך לוח השנה, מביא עמו את ניחוחן של הסופגניות והלביבות יחד עם אורם הרך של נרות החנוכייה הישר לתוך שגרת החורף האפרורית. ילדיי הכניסו פנימה את דברי הדואר, נשימתם נעתקת מרוב התלהבות, תוקפים אותי עם הפרסומות האחרונות, דוחקים בי לפתוח ולבדוק את מגוון משיחות הצבע המבשרות על ערבי שירה, הצגות ומכירות סוף עונה. הרגשתי לגמרי קפואה, אדישה לגלי ההתרגשות הנעים ונדים סביבי. ימי החנוכה היו תמיד זמן מיוחד כל כך. תמיד נהגנו להתאסף בערבים, כל המשפחה יחד, מנצלים את הבקרים החופשיים לאפיה ולטיגון סופגניות. ניסיתי לבצע את כל אותן פעולות, אבל לא יכולתי לעבור על אף אחת. ליבי לא היה איתן. הייתי שקועה בכאבי. נראה היה כאילו החלק שבי שידע לאהוב, לחגוג, ליהנות, כבה לנצח.

הזמן הוא המרפא הגדול ביותר. את הקלישאה הזו שמעתי כבר יותר מפעם, ראיתי כיצד הוא מחזיר אנשים אחרים מאבלות קודרת לחיים מלאים, גם אם כאובים. איזו אשליה. כל כך קל לנופף בקלישאות כאלו כשהאבל אינו שלכם. כשהכאב אינו נעוץ כחרב עמוק בליבכם, מנסרת אותו עם כל נשימה נוספת.

יתכן שגם אני עשיתי רושם של אחת שהולכת ונרפאת. ודאי לא הייתי סמל ודוגמא ליתומה אומללה. הייתי אישה בוגרת, נשואה באושר, מבורכת בילדים. היו לי חברות תומכות, משרה נחשקת, אמא נפלאה. במציאות העכשווית בה שומעים אנו יום יום על טרגדיות חדשות, קשות יותר מקודמותיהן, האובדן האישי שלי היה בסך הכל מה שנקרא ‘שגרתי’ בעיני כולם. אולי, אבל לא בשבילי. הייתי רואה את אבי בכל צומת אליו הגעתי. הייתי שומעת את קולו בכל שיחה. הייתי מתעוררת בבוקר מתוך געגוע צורב, ושוכבת לישון מתוך געגוע צורב עוד יותר. בין לבין, הייתי מתלבשת, רוחצת, מבשלת, מדברת ומקשיבה. הלכתי לאסיפות הורים ושילמתי למכולת, וקיבלתי את פני הילדים והודיתי לדוור, אבל הכאב לא הרפה ממני אף לא לרגע. העצב היה בן לווייתי הקבוע, אחוז חזק בליבי, צובט את קצות פי, דוקר מתחת לעפעפיי בדמעות שלא ירדו. הייתה זו תחושה מוזרה. מעולם בעבר לא הכרתי את תחושת הדיכאון הבלתי מרפה הזו. התמודדתי עם אכזבות וקשיים רבים במהלך חיי, אבל אף פעם לא ידעתי את הייאוש השובר הזה, שאינו מניח לרגע.

תמיד אהבתי לצאת החוצה לחיק הטבע, לשמוע את שירת הציפורים המצייצות ולהתבונן ביופיים של העצים המלבלבים. תמיד שאבתי עונג רב מהאזנה למוסיקה, מכתיבה, מאומנות, מנתינה לזולת. תמיד לקחתי חלק פעיל בחייהם של ילדיי, עוקבת אחר מבצעי בית הספר, מגלה עניין בחברויותיהם. הייתי רעיה ואם מלאת מרץ ואנרגיה, עושה, מעניקה, אוהבת את החיים.

מדהים לראות איזו אשליה של שליטה נותנת לאדם את היציבות הרגשית. לכל אדם עליות ומורדות, אולם כל עוד מסוגל האדם להתרומם מעל לכאב הפנימי, הוא מרגיש כי הוא השולט במצב רוחו. תמיד הייתי שייכת לקבוצת האנשים הזו. אף פעם לא ידעתי מה זה שכל מימד ומימד ממציאות חייו של האדם מאבד את חיותו בגלל מצב הרוח. פתאום, בבת אחת, הרגשתי קטנה ופגיעה, נמחצת על ידי יד אלימה, חזקה יותר ממני. לא הכרתי את עצמי. גם לא משפחתי וידידותיי הקרובות. בעלי הרגיש אבוד. הוא ניסה לרומם את רוחי, להבין לרגשותיי ולעזור לי כמיטב יכולתו. חברותיי היו נפלאות ותומכות כל כך. אבל אף אחד לא הצליח לשחרר אותי מתחושת החנק שלפתה אותי מבפנים.

"רבקי", פנתה אלי יום אחד אחת מחברותיי לעבודה, "את לא יכולה להמשיך כך. את עושה עבודה נפלאה במאמץ שלך לשרוד, אבל את מי את מנסה לרמות? את זקוקה לעזרה. גם אני הייתי שם. אני יודעת מה זה. אני נותנת לך שם ומספר טלפון. את חייבת את זה לעצמך". היא גיששה לרגע בתיקה, מחפשת פיסת נייר, ואני אפילו לא ניסיתי להתנגד. חיה הכירה אותי טוב מדי מכדי שאוכל לעבוד עליה. היא צדקה. הייתי על סף טביעה.

בתוכי התחוללה סערה. הוצפתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, חשתי הקלה, שחרור. היה משהו מרגיע בכך שחברה טובה תביע את הדברים בקול רם. כמו לתת למישהו לחדור לתא האפל והשחור בו הוחזקתי בחודשים האחרונים. אז אני לא לבד. מה שעובר עלי הוא לא נורמאלי, אבל אי שם יש מישהי שיכולה לעזור. מצד שני, משהו בתוכי התקומם, כמעט התמרד. אני? אני לא זקוקה לעזרה של אף אחד. אני פשוט צריכה עוד קצת זמן. אני עדיין שרויה באבל על האובדן. הפניה לעזרה מקצועית מראה שהפכתי ל’תיק’, אישה בלתי יציבה, שלא יכולה להתמודד לבד עם הרגשות שלה. לא יכולתי שלא להרהר באירוניה שבמצב אליו נקלעתי. כל חיי הייתי בצד הנותן. אני הייתי זו שאצלה ניתן למצוא את התובנות, את העידוד, את הפתרונות. אני הייתי מסוג האנשים שאחרים נמשכים אליהם כמו כבמגנט, מחפשים אצלם את קרני האור ואת העצה המעשית. וכעת, הייתי אחת מהם. לא הצלחתי למצוא בתוכי אפילו ניצוץ קל של אור. הייתי מספיק כנה עם עצמי כדי להודות בכך. אולם, יידרש ממני צעד אמיץ והרבה ענווה כדי לחשוף את חדרי לבבי בפני מישהי זרה.

נשענת על ביטחוני העצמי הישן, בלעתי את רוקי וגייסתי את קולי השליו ביותר. "הייתי רוצה לקבוע פגישה", אמרתי, מזדקפת בכיסאי מבלי משים. לפעמים אדם צריך לוותר על כבודו כדי לשמור על צלמו. הרגשתי מוזר ללכת לפגישה הזו. אם מישהו היה רואה אותי יושבת וממתינה שם, הכתה בי המחשבה, הם בטח יחשבו שהגעתי כדי להתייעץ עם אשת מקצוע בקשר למישהי אחרת. לו יהי כן.

תורי הגיע. כשאני סוגרת את הדלת מאחורי, לקחתי נשימה עמוקה וזקפתי את כתפיי. ידעתי כי העיסוק באובדן יכאב לי מדי, והייתי נחושה לשמור על ארשת שלווה. אולם, כשהתחלתי לספר על אבי, החלו שפתיי לרעוד ללא שליטה. לפני שתפסתי מה קורה אתי, מצאתי את עצמי בוכה בחופשיות, לא מנסה אפילו לעצור את הדמעות. בשביל זה באתי, ואהיה חייבת לוותר על חומות ההגנה אם אני רוצה להיעזר.

הפסיכולוגית גילתה כלפי המון הבנה. "אני רואה שאת מאוד מחוברת לרגשות שלך ועושה רושם שיש לך גם מערכת תמיכה חזקה. אני לא חושבת שמה שאת צריכה כרגע זה ייעוץ. חווית אובדן קשה ולא יזיק לך לקחת מינון קל של תרופה אנטי-דיכאונית שתעזור לך להתמודד עם האבל". הודיתי לה ולקחתי מידה את המרשם. כשדף הנייר בידי, הרגשתי את העוצמה שבאה עם האומץ, את שלוות הנפש שתופסת את מקומה בלב כשאדם עושה את הדבר הנכון והמתבקש. הצעד הקשה ביותר היה מאחורי. כעת אצטרך ללכת את כברת הדרך שנותרה עד הסוף.

כל הדרך הביתה, התייסרתי במחשבות ובשאלות שכנראה הציקו לכל מי שאי פעם עבר קושי רגשי שדרש התערבות תרופתית. בהחלט הייתי מודעת לכך שישנם אנשים שחיים על תרופות אנטי-דיכאוניות, אבל האם אני אישית אכן זקוקה לכזו? אני כזו אישה נורמאלית ובריאה בנפשה, בעלת מבט חיובי על החיים. נראה היה לי כי בשבילי, לקיחת תרופה שכזו היא משום בריחה מהתמודדות. האם אין תרגילים כלשהם אותם אוכל ללמוד שיעזרו לי להתמודד טוב יותר עם רגשותיי? (בודאי שיש, אך כנראה שבמצבי לא הייתי מסוגלת לעשות גם אותם).

בתוך תוכי, ידעתי את התשובה. ידעתי שיש הבדל בין כאב לשיתוק. העצב הוא חלק ממארג החיים, חלק מתשלובת הרגשות של כל אדם רגיל. העצב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאובדן, וזה כואב מאוד. אולם, כשהעצב הזה מקבל ישות משל עצמו, כשהוא חונק את נשמת האדם עד כדי חוסר תפקוד, הרי הוא כמו כל סימפטום רפואי אחר הדורש התערבות. לא הייתה לי שום בעיה לקחת אקמול להרגיע כאב ראש, או אנטיביוטיקה לטיפול בחיידק בגרון. כשנתקלתי בקשיים שונים בגידול הילדים, לא היססתי לחפש כלים חדשים שיעזרו לי להצליח. כעת, הייתי זקוקה לכלים שיעזרו לי להתמודד עם האבל. הקב"ה דאג לצייד את עולמו באמצעים הללו, והוא רוצה שאיעזר בהם.

לקחתי את התרופה באותה צורה שבה עשיתי כל דבר אחר בחיי – במסירות, בעקביות, ולראשונה מזה כמה חודשים, בשמחה. זה לא אומר שמיד חזרתי להיות אותה אישה תוססת ועליזה שתמיד הייתי. אבל לאט לאט, הרגשתי איך משהו בי מפשיר, החלק שבי שידע לחייך, לשיר, החלק שידע לחוות את האושר והאהבה. עדיין הייתי עצובה מאוד, אבל אני הייתי האדון על העצב. יכולתי לשאוב את הייאוש שהתפשט לו בכל גופי ולהכניסו למגירה מיוחדת בלב. עדיין ניגשתי למגירה הזו לעיתים קרובות, פותחת אותה ובוכה, כשאני מחבקת את אבי חזק אל ליבי. אבל כשהגיע הזמן לסגור את המגירה הזו בחזרה, ידעתי לעשות זאת. יכולתי למלא את חובותיי כאם וכרעיה, לטפח, לאהוב ולחיות מחדש.

תחת עינה הפקוחה של הרופאה שלי המשכתי לקחת את התרופה במשך כשנה, עד תקופה קצרה לאחר תום שנת האבל. אינני יכולה לומר שאני שוב אותה אישה שהייתה פעם. אני אישה טובה יותר, ענווה יותר ומרוממת יותר. אבי לימד אותי הרבה בחייו, והוא לימד אותי עוד יותר מכך במותו. הצמיחה האישית והרוחנית שלנו בעולם אינה בזכות המעשים והפעולות שמעניקים לנו כבוד ומעמד. גם לא בזכות המתנות הטבעיות שמרעיף עלינו הבורא. צמיחה אמיתית באה רק מתוך עמל ויזע, צניעות וענווה, הניצנים שעולים ופורחים כאשר האדם קובר את האגו שלו ומרגיש חזק את התלות השברירית שלו בבורא הכל יכול.

כיום, כשאני חיה את חיי, אני יודעת להעריך את רוחי ששבה אלי, את השלווה שבתוכי, את התרתה של הפקעת שמילאה את ליבי. אני מעריכה את יכולתי להקפיץ את התינוק בזרועותיי באושר ובקלילות, לצחוק ביחד עם ילדיי המתבגרים, ליהנות מסיבוב קניות עם חברה טובה.

אבל יותר מכל, אני מודה להשם על החכמה שנטע בי. החכמה לראות מעבר לשיקולים החיצוניים ולהסתכל לעצמי ישר לתוך העיניים. מכיוון שבסופו של דבר, אנו נדרשים לתת דין וחשבון על דבר אחד: על ההחלטות והבחירות שלנו הנוגעות לאותה דמות המשתקפת אלינו מהמראה.

ואני, בחרתי בחיים.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")