בגן האמונה המבואר עמוד לג

בגן האמונה המבואר עמוד לג

יֵשׁ נְשָׁמוֹת הַבָּאוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן דָּבָר מְסֻיָּם מְאֹד, וְתֵכֶף וְמִיָּד אַחַר שֶׁמְּתַקְּנוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר הֵן נִפְטָרוֹת מִן הָעוֹלָם, וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן בְּגַן עֵדֶן. עַל פִּי רֹב, אַחֲרֵי מוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת, הָאֲנָשִׁים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתָם, מַרְגִּישִׁים שֶׁאֵלּוּ הָיוּ אֲנָשִׁים מְיֻחָדִים – כִּמְעַט בְּלֹא יֵצֶר-רָע, נְעִימִים וַעֲדִינִים מְאֹד וְכַדּוֹמֶה. לָכֵן, אַל תִּתְמַהּ כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה בַּחוּרִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, וְהָיוּ טוֹבִים בִּמְיֻחָד, וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הֵם מֵתוּ, אֵין זֶה אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימוּ אֶת מַה שֶּׁבָּאוּ לְתַקֵּן.
וְדַע שֶׁעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁהֵם הָיוּ טוֹבִים כָּל כָּךְ, מַצְבִּיעָה עַל כָּךְ שֶׁהֵם בָּאוּ לָעוֹלָם הַזֶּה אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל תִּקּוּן מְסֻיָּם מְאֹד, כִּי בַּדָּבָר שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם – שָׁם תִּקּוּנוֹ (הָאֲרִיזַ"ל), וְרֹב בְּנֵי הָאָדָם הַמְלֵאִים בִּיצָרִים רָעִים, סִימָן הוּא שֶׁבָּאוּ לְתַקֵּן הַרְבֵּה מְאֹד דְּבָרִים. אֲבָל אוֹתָם אֲנָשִׁים מְיֻחָדִים הַבָּאִים לְהַשְׁלִים תִּקּוּן מְסֻיָּם בִּלְבַד – אַחֲרֵי מוֹתָם כֻּלָּם שָׂמִים לֵב לָעֻבְדָּה, שֶׁהֵם הָיוּ מְיֻחָדִים בְּטוּבָם וּבְלִי יְצָרִים רָעִים כִּמְעַט.

פִּקָּדוֹן

רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס אִבֵּד אֶת שְׁנֵי בָּנָיו בְּשַׁבָּת. אִשְׁתּוֹ בְּרוּרְיָה שָׁמְרָה אֶת הַדָּבָר בְּסוֹד וְשָׂמְחָה עִם בַּעְלָהּ, וְרַק בְּצֵאת הַשַּׁבָּת הוֹדִיעָה לוֹ, שֶׁבָּא הַזְּמַן לְהַחֲזִיר אֶת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֻפְקַד בִּידֵיהֶם – שְׁנֵי הַבָּנִים הַיְקָרִים.
וְכָךְ מוּבָא הַמַּעֲשֶׂה בַּמִּדְרָשׁ (מִשְׁלֵי ל"א): רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס יָשַׁב בְּשַׁבָּת בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָדַע שֶׁמֵּתוּ שְׁנֵי בָּנָיו. מֶה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ? הֶעֶלְתָה אוֹתָם לָעֲלִיָּה, וְכִסְּתָה אוֹתָם בְּסַדִּין. כְּשֶׁחָזַר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְבֵיתוֹ, שָׁאַל: הֵיכָן שְׁנֵי בָּנַי? הִתְחַמְקָה בְּרוּרְיָה מִשְּׁאֵלָתוֹ, וְלֹא אָמְרָה לוֹ דָּבָר בָּרוּר, עַד שֶׁהִבְדִּיל וְסָעַד סְעֻדָּה רְבִיעִית. רַק אַחַר כָּךְ אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, שְׁאֵלָה לִי אֵלֶיךָ. אָמַר לָהּ: שַׁאֲלִי בִּתִּי. אָמְרָה לוֹ: אָדָם שֶׁהִפְקִיד אֶצְלִי פִּקָּדוֹן לִפְנֵי זְמַן מָה, וְעַכְשָׁיו הוּא בָּא לָקַחַת אוֹתוֹ, מָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לָהּ רַבִּי מֵאִיר: בִּתִּי, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ.
תָּפְשָׂה אוֹתוֹ בְּיָדוֹ, וְהֶעֶלְתָה אוֹתוֹ לָעֲלִיָּה, וְהֶרְאֲתָה לוֹ אֶת שְׁנֵי בָּנָיו שׁוֹכְבִים מֵתִים. הִתְחִיל רַבִּי מֵאִיר לִבְכּוֹת עַל בָּנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ? מִיָּד הִפְסִיק לִבְכּוֹת, וְאָמַר: "ה’ נָתַן וַה’ לָקָח, יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ" (אִיּוֹב א’ כ"א). וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, בַּדָּבָר הַזֶּה נִחַמְתּוֹ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ. וְעַל זֶה אָמַר הַפָּסוּק: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא".
רַבִּי יוֹחָנָן אִבֵּד עֲשָׂרָה בָּנִים, וְהָיָה מִסְתּוֹבֵב כְּשֶׁבְּיָדוֹ הַשֵּׁן שֶׁל בְּנוֹ הָעֲשִׂירִי. וְהָיָה מְנַחֵם אֲבֵלִים, בְּאָמְרוֹ לָהֶם (בְּרָכוֹת ה’): "דֵּין גְּרָמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר" – זוֹהִי עֶצֶם שֶׁל בְּנִי הָעֲשִׂירִי שֶׁמֵּת. רְאוּ שֶׁאֲנִי אִבַּדְתִּי עֲשָׂרָה בָּנִים, וַאֲנִי מְחַיֵּךְ וְשָׂמֵחַ, כִּי אֲנִי מֵבִין שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה עִקָּר. וְהַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ שֶׁהָיוּ בָּנַי, פָּשׁוּט הִשְׁלִימוּ אֶת הַתִּקּוּן וְאֶת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. מַה יֵּשׁ לִהְיוֹת עָצוּב מִכָּךְ? הֲלֹא הֵם עַכְשָׁיו נֶהֱנִים בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וְאִלּוּ אָנוּ צְרִיכִים עֲדַיִן לַעֲמֹל כָּאן בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת שְׁלִיחוּתֵנוּ.
רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֵב אִבֵּד אֶת שְׁנֵי בָּנָיו הַיְחִידִים וְאֶת אֵשֶׁת נְעוּרָיו, וְהוּא עַצְמוֹ הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בְּגִיל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה.
וְעוֹד רַבִּים הַצַּדִּיקִים שֶׁעָבְרוּ נִסְיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה אוֹ אֲחֵרִים, וְכֻלָּם יוֹדְעִים שֶׁהֵם הָיוּ צַדִּיקִים וּקְדוֹשִׁים בְּתַכְלִית, כִּי הַמָּוֶת הוּא נַחֲלַת כֻּלָּם, בְּלִי קֶשֶׁר לְצִדְקוּת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: אִם מֹשֶׁה מֵת, מִי לֹא יָמוּת?
כְּשֶׁרוֹאִים אוֹ שׁוֹמְעִים עַל אָדָם שֶׁמֵּת צָעִיר – הַכֹּל מִזְדַּעְזְעִים מִמְּצִיאוּת הַמָּוֶת. וְאַדְּרַבָּה, צְרִיכִים לְהִזְדַּעְזֵעַ וּלְהִתְעוֹרֵר הַרְבֵּה יוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר רוֹאִים אָדָם שֶׁמֵּת זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים. כִּי כְּשֶׁמֵּת אָדָם צָעִיר, אֵין זֶה מוֹכִיחַ כְּלוּם. מֵאַחַר שֶׁזֶּה מִקְרֶה יוֹצֵא דֹּפֶן, וַעֲדַיִן יְכוֹלִים לַחֲשֹׁב שֶׁ"לִּי זֶה לֹא יִקְרֶה". אֲבָל כְּשֶׁמֵּת זָקֵן זֶה מוֹכִיחַ בְּצוּרָה חַד מַשְׁמָעִית שֶׁסּוֹף כָּל אָדָם לְמִיתָה. וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהִתְעוֹרֵר מִכָּךְ, שֶׁלֹּא לִישֹׁן אֶת יְמֵי חַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה.