המסר של יז בתמוז

"וידבר ה' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קורבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, א-ב).

לקראת סוף פרשת פנחס אנו עדים לנקודת מפנה, בה השם מורה למשה לומר לעם ישראל להקריב את קרבן התמיד. קרבן זה הובא פעמיים, פעם בזריחה ופעם לפני השקיעה (בין ערביים). היה זה קרבן עולה, שהוקרב על המזבח ולא נאכל על ידי הכהנים.

אחת הטרגדיות, אותן אנו מציינים בשלושת השבועות המתחילים ביום י"ז בתמוז, היא הפסקת הקרבת קרבן זה בזמן בית מקדש הראשון, ועל פי גרסה אחרת, בזמן בית מקדש השני.

אומר התלמוד: "בימים שצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפורניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (סוטה מט, ב).

הרבה מסרים עולים מדברי חז"ל, אך העיקרי והחשוב העולה מהם והמהווה את הבסיס העיקרי להמשכיותה של היהדות, הוא קרבן התמיד. לכן מובן מדוע היה זה החזיר, אותו שלח הורקנוס במקום קרבן התמיד ולמה הייתה זו "החכמה היוונית" שהובילו לחורבן.

זאת, משום שאף חיה לא מסמלת את המושג "טרף" בתורה כולה כמו החזיר, כי באופן מוחשי, כלומר למראית עין, לחזיר יש לפחות סימן אחד משני הסימנים שהופכים את החיה לכשרה: מפריס פרסה. המדרש אומר ש"הוא" משתמש בסימן זה כדי לשטות ביהודים על מנת שיחשבו שהוא כשר, כאשר הוא פושט את רגליו קדימה ומראה את סימן הפרסה, אך למעשה אין לו את הסימן השני לחיה כשרה – הוא לא מעלה גרה. ומכיוון שהסימן הראשון הוא חיצוני ואילו השני פנימי, הרבה אנשים נופלים קרבן בתרגיל זה, ובסופו של דבר אוכלים טרף וחושבים שהוא כשר, הרי ישנה "עובדה" מוחשית לכך (ואם זה לא קורה ממש בפועל, באופן מעשי, אז זה בהחלט קורה באופן מושאל).

זאת, כך אומר לנו חג החנוכה הקדוש, הייתה הבעיה עם החכמה היוונית, ובהמשך, חכמת ותרבות המערב. הרבה מהעקרונות שלהם מבוססים על רעיונות "טובים" והם גם נשמעים טוב ואפילו מובילים לתוצאות חיוביות, כמו כל הקשור לעניינים חברתיים – הומאניות וכו', והחלק הזה בהחלט תואם ל"מפריס פרסה", הסימן החיצוני של החזיר. אך מצד שני, מה שלא ידוע וגלוי להרבה אנשים הוא, שהרבה דברים שכביכול אמורים להיות מוסריים סותרים את האמת, ובסופו של דבר הופכים את החברה למושחתת ואת הדוגלים בערכיה, כשהתוצאה הסופית היא הכפירה בהשם ובערכים יקרים ואמיתיים, ודבר זה מוכח לאורך כל ההיסטוריה כולה.

לכן פרסותיו של החזיר, לאחר שנעץ אותן בחומה של בית המקדש, גרמו לרעידת אדמה עצומה. דבר זה בא לציין בפני היהודים שהיו שם, ולבאים אחריהם, שישנה רק אפשרות אחת: או שהכל כשר, או לא כשר בכלל. חצי-כשר הוא דבר מתעתע, מוליך שולל ובסופו של דבר הרסני, מכיוון שזה האיום הגדול ביותר על המשך קיומה של היהדות. רבים וטובים מולכים שולל על ידי הרגשת ביטחון שקרית, לכן גם פחות דואגים לעתיד היהדות, ולצורך העניין גם לעתידו של העולם.

וכמו שהם אומרים: "אם אתם רוצים להפוך את התורה לפופולארית ואהודה, החרימו אותה, הוציאו אותה מחוץ לחוק. ואז היהודים יבואו מכל מקום וישאלו, 'מה זו תורה? איך אפשר ללמוד אותה?'

במילים אחרות, כל זמן שהחברה מאפשרת ללמוד תורה ולשמור אותה, אז יהודים רבים לא חשים את הנחיצות ללמוד אותה ולקיימה. כל זמן שהחברה המארחת אותנו מאפשרת לנו "להרגיש בבית", יהודים אכן מרגישים בבית… אבל של מישהו אחר. והתוצאה: התבוללות, נישואי תערובת ואובדן הזהות היהודית. זה קרה בבבל, בספרד, לפני מלחמת העולם השנייה, וזה קורה גם כיום – באמריקה.

בכל אופן, זה אף פעם לא סוף הסיפור. הקונפליקט בין אריסטובלוס והורקנוס בא על פתרונו זמן קצר לאחר שהרומאים הגיעו וביצעו טבח נוראי ביהודים. כל זה קרה בדרך למטרה העיקרית: להחריב את בית המקדש, ירושלים, והעם היהודי.

אנחנו עדיין בגלות, ולמרות שמסר זה הוא אחד הדברים שעלינו לתת עליהם את הדעת בכל יום, אולם בשלושת השבועות יש לשים דגש עליו יותר מן הרגיל, ומדובר בשבועות שמתחילים ביום י"ז בתמוז ומסתיימים ביום תשעה באב. אולי אם ניקח את המסר הזה ברצינות רבה, גל התשובה יהיה הרבה יותר גדול ונזכה להיות הדור שיהיה עד לכך שימים אלה יהפכו מיגון לשמחה, מימי אבל לחג.