בגן האמונה המבואר עמוד נט

בגן האמונה המבואר עמוד נט

כָּל מִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן סְבִיבוֹ עַל חַיֵּיהֶם שֶׁל שְׁכֵנָיו, שֶׁל מַכָּרָיו וְשֶׁל קְרוֹבָיו, יִרְאֶה שֶׁכֻּלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים תָּמִיד. אִם בִּבְרִיאוּת, וְאִם בְּגִדּוּל הַיְלָדִים, אִם בְּנֶפֶשׁ, אִם בְּגוּף וְאִם בְּמָמוֹן. וְגַם אוֹתָם ‘סִפּוּרֵי הַצְלָחָה’, כְּגוֹן עֲשִׁירִים וּמְפֻרְסָמִים, אִם יִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, יִרְאֶה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי סִפּוּר הַהַצְלָחָה הַחִיצוֹנִי עוֹמֵד בְּדֶרֶךְ כְּלָל אָדָם מִסְכֵּן וּמָלֵא יִסּוּרִים. וּמָה עוֹד, שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִקְרִים שֶׁל פְּשִׁיטַת רֶגֶל, שֶׁל הִתְאַבְּדֻיּוֹת, שֶׁל גֵּרוּשִׁין וְכַדּוֹמֶה, מְלַוִּים אוֹתָם ‘מֻצְלָחִים’. כָּל אֵלּוּ בָּאִים לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת הַמְּצִיאוּת בְּעַיִן בְּרוּרָה – אֵין לְאַף אָדָם נַחַת אֲמִתִּית בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וּבְלֹא הָאֱמוּנָה אֵין טַעַם לַחַיִּים.
אֲבָל עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה יֵשׁ טַעַם וְסִבָּה לְכָל דָּבָר. וַאֲפִלּוּ אָדָם, שֶׁכָּל יָמָיו סֵבֶל וּמַכְאוֹב, יִמְצָא נֶחָמָה אֲמִתִּית וַחֲזָקָה בָּאֱמוּנָה. וְאִם גַּם יְקַבֵּל הַדְרָכָה נְכוֹנָה כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, יִזְכֶּה לְהִוָּשַׁע מֵהַיִּסּוּרִים. כִּי בְּוַדַּאי ה’ יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ חָפֵץ לְיַסֵּר אֶת הָאָדָם, וּמַטְּרַת הַיִּסּוּרִים הִיא רַק לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם לִתְשׁוּבָה, בִּשְׁבִיל שֶׁאַדְּרַבָּה, יִזְכֶּה הוּא בֶּאֱמֶת לְהַתְחִיל לִחְיוֹת וְלִטְעֹם אֶת טַעַם הַחַיִּים.

שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה

אָדָם הַיּוֹצֵא לִרְחוֹב הָעִיר, רוֹאֶה לְנֶגֶד עֵינָיו עוֹלָם מָתוּחַ וְכָעוּס. כֻּלָּם מְמַהֲרִים וּלְחוּצִים, וּבְכָל מָקוֹם נִשְׁמָעִים סִכְסוּכִים וּמְרִיבוֹת – כָּל אֵלּוּ תּוֹצָאוֹת שֶׁל חֹסֶר אֱמוּנָה. כִּי אִם הָיְתָה לִבְנֵי הָעוֹלָם אֱמוּנָה, הָיוּ כֻּלָּם רְגוּעִים וּשְׂמֵחִים; וְהַכֹּל הָיָה מִתְנַהֵל עַל מֵי מְנוּחוֹת, מֵאַחַר שֶׁכָּל אֶחָד הָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁחַיָּיו מְנֹהָלִים בְּהַשְׁגָּחָה עֶלְיוֹנָה, וְאֵין מָקוֹם לְלַחַץ, לְכַעַס וְלַעֲצַבִּים וְכַדּוֹמֶה. וּמִמֵּילָא הָיָה הָעוֹלָם יָפֶה מְאֹד, וְנָעִים מְאֹד לִחְיוֹת בּוֹ. כִּי אֲפִלּוּ אָדָם בּוֹדֵד, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, מַרְגִּישׁ נִפְלָא, וּמַשְׁרֶה שָׁלוֹם וְשִׂמְחָה בִּסְבִיבָתוֹ. וְאִם הָיוּ כֻּלָּם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה – בְּוַדַּאי הָיָה הָעוֹלָם מָקוֹם נָעִים מְאֹד לִחְיוֹת בּוֹ, וְזוֹהִי בְּעֶצֶם הַגְּאֻלָּה, שֶׁאֵלֶיהָ אָנוּ מְצַפִּים כָּל כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִלְחָמוֹת שֶׁבֵּין הָאֻמּוֹת וְכַדּוֹמֶה, הַכֹּל הָיָה בָּטֵל וּמְבֻטָּל, אִלּוּ הָיְתָה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם. כִּי כָּל אֻמָּה הָיְתָה מִסְתַּפֶּקֶת בְּשֶׁלָּהּ, וּמְקַבֶּלֶת אֶת הַשְׁגָּחַת ה’ עָלֶיהָ בְּאַהֲבָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁבְּוַדַּאי הָיוּ הָאֻמּוֹת נוֹהֲגוֹת אַחַת בַּשְּׁנִיָּה בִּצְדָקָה וּבְחֶסֶד וּבְעֶזְרָה הֲדָדִית וְכַדּוֹמֶה. לָכֵן, בִּנְבוּאַת אַחֲרִית הַיָּמִים נֶאֱמַר: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים…" (יְשַׁעְיָה י"א ו’-ט’). דְּהַיְנוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמָּלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה – שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה – עַל יְדֵי זֶה יִשְׂרֹר שָׁלוֹם נִפְלָא.
וְעוֹד מוּבָא (למ"ת ח’), שֶׁלְּעָתִיד לָבוֹא, עַל יְדֵי שֶׁהַדַּעַת תִּגְדַּל, אֲזַי לֹא יִהְיֶה בָּעוֹלָם שׁוּם הֶזֵּק וְשׁוּם אַכְזָרִיּוּת, כִּי תִּתְפַּשֵּׁט הָרַחְמָנוּת עַל יְדֵי הַדַּעַת; כִּי עִקַּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בַּדַּעַת.

קִיּוּם הָעוֹלָם

בִּלְעֲדֵי הָאֱמוּנָה אֵין שׁוּם הֶסְבֵּר לָמָּה צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת טוֹב וּלְהִתְרַחֵק מִן הָרָע. לָמָּה צָרִיךְ לִחְיוֹת חַיֵּי חֶבְרָה מְתֻקָּנִים וּלְהָקִים מִשְׁפָּחָה. לָמָּה צָרִיךְ מוּסָרִיּוּת וְאַחְרָיוּת וְכַדּוֹמֶה. כִּי אִם אֵין דִּין, וְאֵין דַּיָּן, וְהַמִּיתָה הִיא סוֹפִית, וְאֵין הֶמְשֵׁךְ אַחֲרֶיהָ, מַדּוּעַ יִמָּנַע מֵרֶצַח וּמִגֶּזֶל? מִי מַכְרִיחַ אוֹתוֹ לְכָךְ? אֲבָל עַל יְדֵי אֱמוּנָה הַכֹּל מְיֻשָּׁב הֵיטֵב, שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ-הַּ צוֹפֶה וְשׁוֹפֵט, וְעַל כָּל מַעֲשָׂיו יָבוֹא הָאָדָם בְּחֶשְׁבּוֹן.
בְּלֹא הָאֱמוּנָה אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, וְכָל הָעַוְלוֹת נִרְאוֹת לוֹ כְּמִישׁוֹר כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ הַבּוֹעֶרֶת בּוֹ. וְיִבְגֹּד בְּלִי הִסּוּס בְּאֵשֶׁת נְעוּרָיו, וְיֵלֵךְ עִם אֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִלּוּ שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, בְּלִי לָשִׂים לֵב כְּלָל, שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל מִדַּת הַיֹּשֶׁר הַבְּסִיסִית בְּיוֹתֵר לֹא לִנְגֹּעַ וְלֹא לַחְמֹד אֶת מַה שֶּׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ. וְרַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה יָכוֹל הָאָדָם לִגְבֹּר עַל יִצְרוֹ וְלִזְכֹּר, שֶׁהוּא בְּסַךְ הַכֹּל נִבְרָא; וּלְכָל נִבְרָא יֵשׁ אֶת חֶלְקוֹ, מַה שֶּׁהַבּוֹרֵא נָתַן לוֹ. וְעָלָיו לִשְׂמֹחַ וּלְהִסְתַּפֵּק בַּמֶּה שֶׁנִּתַּן לוֹ, וּלְהַנִּיחַ לִשְׁאָר הַנִּבְרָאִים שֶׁסְּבִיבוֹ לִחְיוֹת מִחֶלְקָם, שֶׁנִּתַּן לָהֶם מֵאֵת הַבּוֹרֵא.