עת הזמיר – דניאל זמיר ניסה הכל!

דניאל זמיר, סקסופוניסט מיוחד ואחד מנגני הג’אז החשובים בעולם, ניסה את מרבית הדתות בעולם, אך חזר בתשובה והפך לחסיד חב"ד. "עם ציצית, בלי כיפה על הראש, כולי מלא בעגילים ושרשראות, הרגשתי הכי גזעי בעולם", הוא אומר במונולוג מרגש.

"גיליתי עולם חדש. עולם מלא ברגש, עולם שמספק את הדרישות הרוחניות הגבוהות של נפש האדם", מתחיל דניאל זמיר לספר את סיפור חייו. "שנים רבות נדדתי בעולם וחיפשתי רוחניות, רק כשגיליתי את היהדות – באתי על סיפוקי".

דניאל זמיר נולד לפני 30 שנה בפתח-תקווה, להורים חילוניים שכל קשר ביניהם לבין היהדות היה מקרי לחלוטין. זמיר גדל והתחנך בתיכון "תלמה ילין" בגבעתיים שנחשב לאחד מבתי הספר למוסיקה הטובים בישראל. כבר בגיל 12 גילה זמיר את אהבתו לכלי המוסיקה איתו הוא מופיע עד היום: סקסופון. הוא לא שירת בצה"ל מסיבות רפואיות, ובגיל 19 נסע להגשים את חלומו הגדול: פריצה בעולם המוסיקה בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות – ארצות הברית של אמריקה. בניו יורק פוגש זמיר את ג’ון זורן – סקסופוניטס יהודי, ויחדיו הם מתחילים להפיק אלבומי ג’אז, מוסיקה אפרו-אמריקנית, שמשלבת בין מוסיקה שחורה שהביאו עימם השחורים באפריקה, לבין מוסיקה מערבית מודרנית.

"הייתי מאוד אנטי ממסדי. אנטי ישראלי ובודאי אנטי דת. לא התחברתי לשום דבר שקשור לישראל, שנאתי את הדת היהודית למרות שבקושי ידעתי מה היא אומרת. בקושי יצא לי לדבר עברית, מכיוון שכמעט כל חבריי ומכריי היו דוברי אנגלית, ורק מדי פעם כשהייתי מתקשר להוריי, הייתי נזכר שאני יודע גם את שפת העברית. הייתי בנתק מוחלט מכל דבר שקשור ליהדות", מספר זמיר.

בעוד הוא בונה את הקריירה שלו כמוזיקאי, מתחיל זמיר להרגיש איזשהו חסר בנפשו. "קשה מאוד להסביר את התחושה, אבל אתה מרגיש איזשהו חסר רוחני עמוק שחסר לך, ואין לך יכולת להתמודד עם זה. לימים למדתי ש’הבעל התניא’ הקדוש כתב זאת שנים רבות לפני הולדתי, שיש אצל כל אדם שתי נפשות. אחת אלוקית ואחת בהמית. שתי הנפשות האלו נלחמות זו בזו כל הזמן. העבודה שמוטלת על יהודי, לגרום לנפש האלוקית לנצח, ובכך למלא את החסר שיש לאדם. באותה התקופה פיטמתי היטב את הנפש הבהמית שלי, והנפש האלוקית זעקה מתוכי. כמובן שאז לא הבנתי את זה ולא הצלחתי לפרש את הרגשת החוסר העמוקה שחשתי באותם ימים".

"בדקתי את רוב הדתות עלי אדמות"

"התחלתי להתעניין בדתות", ממשיך זמיר לספר, "בדקתי בלי הגזמה את רוב הדתות שיש עלי אדמות. נצרות, בודהיזם, איסלם ועוד. עברתי סדנאות, השתתפתי בהרצאות, ועדיין, למרות כל מאמציי הרבים, לא הגעתי אל המנוחה הנפשית. הייתי מרגיע את עצמי מדי פעם עם מדיטציות שונות, ולאט לאט הרוחניות השתלטה עלי. הייתי ממש בתוך זה, ולמען האמת, החלטתי שזו תהיה דרכי. האמנתי מאוד ברוחניות שמגיעה תוך כדי המדיטציה. לא קישרתי לגמרי בין יהדות לרוחניות. זה היה בשבילי כשני עולמות. את היהדות תמיד ראיתי באור שלילי, ולא חשבתי שאי פעם אמצא שם רוחניות וסיפוק לנפש שלי".

תוך כדי ההתחברות לרוחניות – עדיין בלי שום קשר ליהדות, ממשיך זמיר להופיע ולהוציא תקליטים. "הקמתי להקה מצליחה, הוצאתי ביחד עם חברי הלהקה שלושה אלבומים שגם הם הצליחו מאוד. את רוב החומרים לאלבום אני כתבתי, וההצלחה שלי הייתה בשמים".

ואז, הגיעה תפנית שזמיר מעולם לא חשב שהיא תבוא. זמיר הוזמן להשתתף עם להקתו בפסיטבל הג’אז השנתי באילת. פסיטבל הג’אז באילת מתקיים ברציפות מדי שנה משנת 1987, ומרכז כל שנה את אומני הג’אז המובילים בארץ ובעולם. זמיר הוזמן להופיע בפני חובבי הג’אז, והגיע לישראל. "שלושה ימים לפני המופע, הגעתי לישראל עם חברי הלהקה שלי, שכרתי חדר בתל אביב והתאמנו לקראת המופע. באחד הימים שקדמו למופע ירדתי אל חוף הים בתל אביב כדי לתפוס קצת מהשמש התל אביבית שחסרה מאוד בארצות הברית. ישבתי עם חבריי על חוף הים ולפתע ניגש אלי אדם זקן, נראה קצת מוזר, לבוש במכנסיים קצרים ואוחז מטקות בידיו. האיש ניגש אלי ושאל אותי אם אני מעוניין להצטרף אליו למשחק מטקות. אני, שמשחק מטקות סימל אצלי את הישראליות בהתגלמותה, דחיתי אותו בשאט נפש. לא התחברתי לשום דבר שקשור לישראליות ובודאי לא למשחק מטקות על החוף. האיש הפציר בי שוב ושוב, ובסוף נעניתי והתחלתי לשחק איתו. תוך כדי המשחק החלו בינינו חילופי דברים, פטפטנו, צחקנו והשתעשענו. במהלך המשחק נפל הכדור בינינו ושנינו ניגשנו כדי להרימו. באותו הרגע הסתכל לי האיש בתוך עיניי ואמר לי: "אני רואה לך בעיניים שאתה מחפש רוחניות". הייתי בהלם מוחלט. שאלתי אותו למה הוא מתכוון והוא החל לספר לי את סיפור חייו. גם הוא היה חילוני, כך סיפר לי, וחיפש דרכים רבות למצוא טיפה של רוחניות בעולם. "עברתי בהמון ארצות ומקומות, ורק פה, בארץ ישראל, גיליתי את היהדות, ומאותו היום אני מאושר". סיפר לי האיש.

"הקשבתי לסיפור המדהים של האיש הזה בצימאון, ולא ידעתי את נפשי. הרגשתי שאני מזדהה עם כל דבר שהוא אומר. הרגשתי ממש כאילו אני חווה את אותם דברים בדיוק עליהם הוא מספר. אז לא האמנתי ביד ההשגחה העליונה ולא הצלחתי לתפוס למה האיש ניגש דווקא אלי, ואיך זה שבמקריות מפליאה הגענו לנושא כל כך רגיש וחשוב בחיים שלי. לפני שנפרדנו אמר לי האיש הזקן, שהוא ממליץ לי לקרוא שני ספרים שיעזרו לי מאוד במציאת רוחניות שתספק את הנפש שלי. הייתי בטוח שהוא ינקוב בשמות של ספרים מפורסמים מעולם הפסיכולוגיה, או ספרים מעולם המדיטציות למיניהם. אבל הופתעתי מאוד כשהאיש נקב בשני שמות של ספרים מהתנ"ך: קהלת ומשלי. "קרא את הספרים האלו ותמצא דרך חדשה לחייך", אמר לי האיש ועזב. לרגע זלזלתי בנאמר לי, אך לאחר שחשבתי על העניין אמרתי לעצמי, שהאיש הזה סקרן אותי מאוד, ואני חייב לקרוא את הספרים האלו. הבטחתי לעצמי שכשאחזור לניו יורק אקרא את הספרים. הופעתי באילת, ההופעה הייתה מוצלחת, קצרתי שבחים רבים ושבתי לניו יורק.

אחרי זמן מה נזכרתי בשיחה שהייתה לי על חוף הים וחיפשתי דרך להשיג את הספר הנ"ל. למזלי אחד מהנגנים שעבד איתי בלהקה, עבד גם בהוצאת ספרים ‘ארטסקרול’ שמדפיסה בין היתר גם את גמרות שוטנשטיין המפורסמות. ביקשתי ממנו שיביא לי את ספר משלי ואת ספר קהלת. אותו נגן היה בהלם מבקשתי, ופשוט לא האמין שדני, הבחור שבורח מכל דבר שקשור לדת וליהדות, מבקש ממנו ספרים מהתנ"ך. הסברתי לו שאין לי שום כוונה לחזור בתשובה, אבל אחרי המפגש המעניין שהיה לי בישראל, מעניין אותי לקרוא את הספרים שהמליץ לי עליהם הזקן בחוף הים. הבחור השיג לי במהירות את שני הספרים וצירף לי גם מתנה נחמדה: חומש. ישבתי בסאבווי (הרכבת התחתית בניו יורק) בלילה והתחלתי לקרוא קהלת", מספר זמיר, "הייתי נראה מאוד מוזר מבחינה חיצונית. קוקו גדול על ראשי, גלבייה ענקית עוטפת את גופי, אוזניי מחוררות בעגילים מסוגים שונים, ובידי אני מחזיק את ספר קהלת. מובן שהשחורים ברכבת לא הבינו שמשהו מוזר קורה ממש מול עיניהם, אבל אני הרגשתי מוזר מאוד. התחלתי בקריאה, וכמה שהעמקתי יותר בכתוב התחלתי לגלות שהספר מדבר ממש על דברים שמעניינים אותי מאז ומתמיד.

"חשבתי שזה לא יתכן, ובטח אני לא מצליח להבין את הכתוב. איך זה יתכן שזה כל כך מדבר אלי, הרי זה לא נכתב בשבילי? תמהתי. הסתכלתי בפירוש שהופיע בתחתית הספר, ולא האמנתי למראה עיניי. גם הפירוש שהופיע שם הסביר בדיוק את הדברים שחשבתי בראשי. התחלתי להבין שמשהו קורה פה. יש איזו יד שמכוונת את הכל. עדיין לא הצלחתי להכיר בעובדה של אלוקים, אבל ההבנה הזו החלה לחלחל בי לאט לאט. באותה תקופה פגשתי איזה חבר בניו יורק, אדם לא דתי, שהמליץ לי ללבוש ציצית. הוא סיפר לי שכשהוא לובש את הציצית הוא מרגיש איזו הרגשה פנימית שעוטפת את גופו. לכן מדי פעם הוא לובש ציצית וזה עושה לו טוב. קניתי ציצית והתחלתי להסתובב עם ציצית על גופי. בלי כיפה על הראש, כולי מלא בעגילים ושרשראות, הרגשתי הכי גזעי בעולם".

"אני יוצר מוסיקה לגמרי לא מתוכננת"

במהלך ביקור בישראל פוגש זמיר יהודי חסיד ברסלב שמסביר לו קצת מהי יהדות. תוך כדי השיחה מגלה זמיר נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על תהליך חזרתו בתשובה. "בשיחה עם אותו חסיד ברסלב נפל לי האסימון. הבנתי שבכל הדתות שהכרתי עד אז, המטרה הייתה לגרום לנוחיות האדם. לעשות לבן אדם טוב. ניקח כדוגמא את כל עניין המדיטציות – התורה הזו אומרת שברגע בו אתה מרגיש צורך, שב עם עצמך ועשה מדיטציה. אם לא בא לך, אל תעשה. הכל כדי לגרום לנוחיות שלך, ולתרום להרגשה שאדם צריך לעשות רק מה שטוב לו. היהדות, בשונה מכל אותן דתות, קובעת לאדם כללים שפעמים רבות קשה לו לקיים אותם. היהדות לא הופכת את החיים לקלים יותר. להיפך. החיים נהיים קשים יותר (לכאורה) ומורכבים יותר. היהדות גורמת לך לעשות דברים גם אם אתה לא ממש רוצה לעשות אותם. הרבה יותר קל לקום בבוקר ולשתות קפה ולעשן סיגריה, מאשר לרוץ לתפילה.

"אבל זו המיוחדות שביהדות. היא מחנכת אותך לחיים שפויים יותר, חיים מלאי רוחניות ומלאי סיפוק. כל חיי חיפשתי תשובה לדברים שאני עושה, ולאחר מכן מצטער עליהם. בדרך כלל זה מגיע מבעיית אגו שיש לכולנו. וכשהבנתי מה זה יהדות התחלתי לקלוט שביהדות אתה שלם עם כל צעד שאתה עושה. לא מתחרט עליו ושלם איתו לגמרי. אולם לאדם שנולד במסגרת חרדית, למשפחה שומרת מצוות, כל הדברים האלו נראים ברורים מאליו, אבל לאדם שחי חיים שונים בתכלית מדרך היהדות, זהו שינוי קו מחשבה מוחלט. התחלתי לחשוב לעומק עם עצמי והגעתי למסקנה ברורה אחת: אני רוצה לטעום מהיהדות.

"חזרתי לניו יורק והתחלתי להתקרב אל הדת. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שאני חוזר בתשובה, וזה הבהיל אותי. כל חיי צחקתי על אותם פתיים שחזרו בתשובה, ועכשיו אני נהפך לאחד מהם? החלטתי שאני לא חוזר בתשובה בשום פנים ואופן, אלא עושה מה שאני מרגיש שטוב לי. ומאותו היום ואילך אני פשוט לא מפחד לעשות מה שאני מרגיש נוח עם זה, ועושה אך ורק מה שטוב לי, ומה שטוב לנפש שלי עד עצם היום הזה".

ההורים והמשפחה של זמיר קיבלו את עניין החזרה בתשובה בהלם מוחלט. "אני בא מבית חילוני טיפוסי, הוריי עברו לתל אביב זמן קצר לאחר שנולדתי, והבית התנהל באורח חיים חילוני מודרני ופתוח מאוד. הדת הייתה נראית בעיני כולנו כתופעה מוזרה מאוד. השינוי שעברתי היה ממש דרסטי, ובהתחלה הם לא הבינו את המהלך הזה. לאט לאט הם החלו להבין שבחרתי לי דרך חיים חדשה, שעושה לי רק טוב, וזה גם נראה עלי באופן ברור. הם מקבלים אותי בצורה נפלאה, תומכים בי בכל דבר שאני עושה ומכבדים את אמונתי".

כשהוא חובש כיפה לראשו, המשיך זמיר ליצור מוסיקה ולהופיע ברחבי ארצות הברית וגם בישראל. בישראל הוא נחשב לסקסופוניסט הטוב ביותר. באתרי המוסיקה הישראלית לא מפסיקים להלל את הכישרון האדיר שצמח כאן. המיוחדות של זמיר שהוא נותן לעצמו לזרום עם הניגונים שלו ועם היצירות המיוחדות שלו ואינו הולך לפי הכללים הקבועים בעולם הג’אז. "המוסיקה שלי מאופיינת בעיקר ביכולת האלתור שלי בתוך המוסיקה. אני יוצר מוסיקה לגמרי לא מתוכננת. אינ מתחיל קטע מסוים שהלחנתי וכמעט תמיד אני מוביל אותו למחוזות שלא חשבתי שאגיע אליהם. כשאני מנגן אני נותן ללב שלי לשלוט בניגון, הוא מוביל את הניגון ומושך אותו לכיוון אליו הוא חפץ באותו הרגע. בכל פעם זו יצירה חדשה כמעט לגמרי. אני פשוט מנגן מה שהלב שלי רוצה. וזה חייב להגיע ממקום אמיתי, ממקום פנימי עמוק מאוד. אם זה לא אמיתי, זה לא ידבר לליבו של אף אחד. הייחודיות שלי שאני מסוגל על ידי ניגון לחדור אל תוככי ליבו של כל בן אדם. היצירה שלי כל כך זכה ונקייה, ולכן כל כך הרבה אנשים מצליחים להתרגש מהמוסיקה הנפלאה הזו".

עוד במהלך שהותו הארוכה בניו יורק התוודע זמיר אל תורת החסידות, ובמיוחד אל חסידות חב"ד. "כשהתקרב חג הפסח הראשון מאז שחזרתי בתשובה, חיפשתי מקום בו אוכל להתפלל בחג ולטעום מעט יהדות. בבית הספר למוסיקה בו למדתי, למד בחור חרדי, שהיה אפילו לבוש עם מגבעת שחורה וחליפה. פניתי אליו ושאלתי אותו האם יש לו מושג היכן אוכל לשהות בחג ולהתפלל בבית כנסת. הוא הביט בי במבט של פליאה ושלף את השם: 770. לא הבנתי למה הוא מדבר אלי בקודים. הוא הסביר לי שמדובר בבית חסידות ליובאוויטש בניו יורק. התחלתי לשאול אותו מי הם ומה זה בדיוק. הוא אמר לי ‘בוא לשם בחג ותראה הכל בעצמך’".

כשמתתיהו פוגש את דניאל זמיר ב… ישיבת חב"ד

"הגעתי למקום בערב פסח. התפללתי את כל תפילות החג בבית הכנסת והשתתפתי בליל הסדר שערכו במקום. בכנות, היה לי מאוד קשה. לא הייתי רגיל לקום מוקדם לתפילה, לעמוד כמה שעות ולהתפלל. זה היה קצת גדול עלי. אבל במוצאי החג הראשון יצאתי משם בחזרה לכיוון ביתי כשאני נושא עמי חבילה של מצות מהודרות. הגעתי לביתי והתחלתי להכשיר את הבית לפסח, קצת באיחור. מאותו חג בו שהיתי ב-770 נשארתי בקשר טוב עם חסידי חב"ד המקומיים. אחד מהם סיפר לי שממש בסמוך למקום מגוריי יש בית כנסת קטן. הלכתי אל בית הכנסת וגיליתי שיש שם קהילה קטנה ונחמדה של יהודים יקרים. רב בית הכנסת היה אף הוא חב"די, הוא התחיל להסביר לי קצת על עולם החסידות בכלל, ועל חב"ד בפרט. לא התעניינתי יותר מדי בנושא, ולא ייחסתי לזה חשיבות.

"תקופה קצרה לאחר שגיליתי את בית הכנסת החב"די, נערך טקס הסיום באוניברסיטה בה למדתי. אני יושב בקהל כשלפתע אני שומע מישהו קורא לי ‘דני, דני’. הסתובבתי ולא האמנתי למראה עיניי. זה היה חברי הטוב מהעבר – מת’יו מילר (המפורסם כיום בעולם כמתיסיהו – מוזיקאי יהודי, המתגורר בארה"ב ונחשב לאחד מגדולי תעיישת הרגאיי האמריקנית – ש.ג) ואני נדהם לגלות שהוא גידל זקן, ואף חובש כיפה גדולה לראשו. שאלתי אותו איך הוא גילה את היהדות והוא אמר לי שאני חייב לבוא איתו לישיבת חב"ד בניו יורק. הסכמתי להצטרף אליו, ונסענו לישיבת חב"ד. שם דיברתי עם הרבנים, והתווכחתי איתם רבות. בסופו של יום אמרתי להם, אינ דתי וטוב לי עם זה. אין לי שום צורך בתוספות. לא חסידות, ולא חב"ד. חזרתי לביתי והמשכתי לחיות את חיי כרגיל. באותו בית כנסת שהיה ממוקם סמוך לביתי, מצאתי לי חברותא. היינו יושבים יחד ולומדים גמרא. באחד הערבים, ישבנו יחד ולמדנו כהרגלנו, והחברותא שלי היה צריך לצאת לכמה דקות. בזמן שהמתנתי לו ראיתי בארון הספרים שמולי שורה שלמה של ספרים שעליהם הופיע השם "אגרות הקודש לרבי". שמעתי על זה בעבר, וחשבתי לעצמי שאדם שמאמין שהרבי מחזיר תשובות דרך הספרים האלו – הוא משוגע לחלוטין. לא האמנתי לסיפורים האלו. המשכתי לשבת במקומי והספרים האלה לא נחו מעיניי. החלטתי שאני שואל שאלה ונראה מה תהיה התשובה.

"נשאתי את עיניי אל השמים ושאלתי את ריבונו של עולם: האם יש עניין שאהפוך לחסיד חב"ד?… ניגשתי לארון, פתחתי את אחד הספרים ובדף הראשון שנפתח לי ראיתי תשובה ברורה כשמש. במכתב ארוך ומפורט מסביר הרבי בספרו מדוע אדם שרוצה להרגיש יהדות מהי, חייב להתחבר לחב"ד. לא האמנתי למראה עיניי. מאותו רגע היה ברור לי שאני חסיד חב"ד בכל רמ"ח אבריי. כאשר שבתי לארץ נכנסתי לישיבת חב"ד ברמת אביב, וגיליתי כמה נכון מה שנכתב בספרו של הרבי. גיליתי שחסידות היא כלי יקר, דרכו ניתן לראות את היהדות באמת".

"הציבור רגיל לסגנון אחד של מוסיקה"

בשנת 2006 חזר זמיר לישראל. מאז חזרתו מופיע זמיר עם גדולי המוסיקה הישראלית. אהוד בנאי, אביתר בנאי – שגם הוא חזר בתשובה, ועוד. גם כיום הרכב להקתו הוא חילוני והוא עדיין מופיע במועדונים בתל אביב. אלא שכיום הוא לבוש חולצה לבנה וחובש כיפה גדולה לראשו. "המטרה ששמתי לעצמי היא לקרב יהודים לבורא יתברך. הקב"ה נתן לי את היכולת לחבר אליו אנשים על ידי צלילי המוסיקה. אין לי צורך במילים. מעולם לא דיברתי בפני קהל על נושאי דת. אני חושב שאדם שמגיע ומנסה להשפיע על אנשים להתקרב אל הבורא, יוצר ריאקציה עוד לפני שהוא מספיק להעביר את המסר שלו. שנית, מילים מזמינות ויכוח. אני לא מדבר בכלל. אני אך ורק מנגן. הצלילים שאני מפיק חודרים לכל לב, ועם רגש לא ניתן להתווכח. צליל תמים הוא כנה ונוגע ללב וחודר הכי עמוק שאפשר לליבו של אדם. כמו שאומר "בעל התניא": "היוצא מן הלב – נכנס אל הלב". המוסיקה הזו יוצאת מהמקומות הכי עמוקים בלב שלי, ולכן היא מצליחה לחדור אל תוככי הלב של אנשים רבים. בחב"ד ישנו מנהג, שאחרי תפילת מנחה בשבת יושב כל הציבור לסדר ניגונים. בדרך כלל אלו ניגונים ללא מילים. מסיבה אחת פשוטה: המילה היא מוגבלת. היא מגבילה את הרגש של האדם. הצליל הוא אינסופי, וכן הוא חודר עמוק יותר מכל מילה שתאמר. אנשים יוצאים מההופעות שלי ומרגישים שהם עברו חוויה דתית עמוקה. גם חילונים לגמרי. הם מרגישים שעברה עליהם איזו חוויה רוחנית לא רגילה. מראש פניתי אל המגזר החילוני, מכיוון ששם אני מרגיש שזו שליחות של ממש. כמו כן בציבור החרדי רמת המוסיקה נמצאת בשפל גדול. הציבור רגיל לסגנון אחד של מוסיקה – שהוא רדוד ואינו מוכן לשמוע ולקבל סגנונות שונים. אני כמובן אומר את זה בכלליות. אני מאמין שקיימים יוצאים מן הכלל – אך הכלל הוא שהחינוך המוסיקאלי בציבור החרדי נמוך מאוד.

"הופעתי בחתונות פה בארץ וממש סבלתי. אין למוזיקאים החרדים את היכולת לקבל משהו זר, משהו שונה, וזה פשוט חבל. נקודת האור היחידה במוסיקה החסידים הוא אברהם פריד, שהיה לי הכבוד להופיע איתו בארץ. בניו יורק עבדתי במשרד הפקות גדול בשם ‘נגינה’, שמפיק חתונות דתיות. ואתה רואה הבדלים ברורים. שם יש מקצועיות שמאוד חסרה פה, וחבל. אני ללא ספק אמן הג’אז החרדי היחיד בעולם, אני לא חושב שיש עוד מישהו שמתעסק בתחום כמקצוע, ואני בהחלט חושב שהציבור החרדי מסוגל להשתלב מצוין בתחום המוסיקה העולמית. יש במוסיקה הזו המון רגש, המון רוחניות ונשמה, ואין שום סיבה שחרדי לא ילמד לנגן את הסגנון הנפלא הזה.

"הייעוד שלי בחיים הוא להרבות ולהעצים את אהבת ישראל", מסיים זמיר, "ועל ידי זה לזרז את ביאת משיח צדקנו. העולם הזה מיצה את עצמו. פעם העולם הזה היה מושך ומפתה. היום מי שרק מנסה להבחין רואה את העולם הבזוי והעקום הזה. אנחנו כמהים לביאת משיח צדקנו, וצריכים להכין את עצמנו לקראת הגאולה הקרובה במהרה בימינו ממש".

התקווה

שר הממונה

(באדיבות מגזין "שעה טובה")