בגן האמונה המבואר עמוד שעט

בגן האמונה המבואר עמוד שעט

ה’ יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה ‘לְהַמְלִיךְ אֶת בְּנוֹ בְּחַיָּיו’, הוּא רוֹצֶה שֶׁהָאָדָם יַצְלִיחַ בְּמַעֲשָׂיו – בְּכֹחוֹ שֶׁל אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲבָל מַהוּ הַסִּימָן, שֶׁאָדָם רָאוּי לִמְלוּכָה זוֹ? רַק אִם הוּא מְסֻגָּל לֵירֵד מִמֶּנָּה, וְלֹא לִפֹּל לְעַצְבוּת מִכָּךְ! לָמָּה? כִּי רַק כַּאֲשֶׁר אָדָם יוֹדֵעַ, שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, דְּהַיְנוּ, הַהַצְלָחָה וְכַדּוֹמֶה, נְתוּנָה לוֹ מֵה’ יִתְבָּרַךְ בְּחֶסֶד, וְאֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לוֹ כְּלָל, רַק אָז רָאוּי הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַלְכוּת זוֹ. וְהַבִּטּוּי הַבָּדוּק בְּיוֹתֵר, שֶׁאָדָם בֶּאֱמֶת אוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זוֹ שֶׁל אֱמֶת וְשֶׁל עֲנָוָה הִיא, אִם הוּא נִשְׁאָר בְּשִׂמְחָה, כַּאֲשֶׁר הַמַּלְכוּת וְהַהַצְלָחָה נִלְקָחִים מִמֶּנּוּ.
כִּי רַק זוֹ הַהוֹכָחָה אִם זָכָה לְשִׂמְחָה אֲמִתִּית. כִּי הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית אֵינָהּ תְּלוּיָה בִּכְלוּם. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׂמְחָה אֲמִתִּית, אֵין זֶה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, אֶלָּא הוּא שָׂמֵחַ לְלֹא שׁוּם סִבָּה.
אִם הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁהוּא בְּנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְרַק מִכֹּחַ אָבִיו הַמֶּלֶךְ הוּא מוֹלֵךְ עַתָּה, דְּהַיְנוּ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּסַךְ הַכֹּל בָּשָׂר וָדָם, וְשֶׁיֵּצֶר הָרָע שׁוֹכֵן בְּקִרְבּוֹ וְאוֹרֵב לוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע לְהַפִּילוֹ בְּרִשְׁתּוֹ. וּבְלִי הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו. אֲזַי כַּאֲשֶׁר הוּא מַצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו, שֶׁאָז הוּא נִקְרָא ‘מֶלֶךְ’, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה מֵאֵת ה’ בְּחַסְדּוֹ וּבְרַחֲמָיו עָלָיו, וְהוּא מוֹדֶה לוֹ עַל כָּךְ בִּמְאֹד מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר אֵינוֹ מַצְלִיחַ – שֶׁיּוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה – הוּא אֵינוֹ רוֹאֶה בָּזֶה נְפִילָה, רַק חֲזָרָה לַמַּצָּב הָאֲמִתִּי שֶׁלּוֹ – בֶּן אָדָם בַּעַל יְצָרִים רָעִים, בַּעַל אָנֹכִיּוּת וּבַעַל אַכְזָרִיּוּת; שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ לֹא עָזַר לוֹ הַפַּעַם לְהִתְעַלּוֹת מֵעַל טִבְעוֹ. וְזֶה הַנִּסָּיוֹן שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה, וְשֶׁלֹּא יַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ, וְשֶׁלֹּא יִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ, שֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא נוֹפֵל לְכָל אֵלּוּ הַפְּגָמִים, הוּא מַרְאֶה שֶׁלְּדַעְתּוֹ זֶה הָיָה בְּיָדוֹ לֹא לִפֹּל.
וְאִם תִּשְׁאַל, מַדּוּעַ ה’ יִתְבָּרַךְ לֹא עָזַר לוֹ? מַדּוּעַ הִנִּיחַ לוֹ לִפֹּל מִן הַמְּלוּכָה? כִּי הוּא שָׁכַח שֶׁהוּא צָרִיךְ אֶת עֶזְרָתוֹ, וְשֶׁכֹּחוֹ לִמְלֹךְ בָּא רַק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִכְנַס בּוֹ הַדִּמְיוֹן שֶׁל הָ’אֲנִי’. שֶׁחָשַׁב בְּלִבּוֹ: אֲנִי טוֹב; אֲנִי צַדִּיק; אֲנִי מִתְגַּבֵּר; אֲנִי הַמֶּלֶךְ… לָכֵן, לֹא עָזְרוּ לוֹ מִשָּׁמַיִם, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר מֵהַהֲזָיוֹת וּמֵהַדִּמְיוֹנוֹת, וְיָשׁוּב אֶל הַמְּצִיאוּת שֶׁהוּא אֵינוֹ כְּלוּם. וְכִי ‘אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ’. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: לוּלֵא אָבִיו מַמְלִיכוֹ ‘בְּחַיָּיו’ – מִכֹּחוֹ יִתְבָּרַךְ – אֵין לוֹ שׁוּם מַלְכוּת.
עִקַּר הַנִּסָּיוֹן אַחֲרֵי הַנְּפִילָה הוּא לֹא לִפֹּל מִמֶּנָּה לְעַצְבוּת וּלְיֵאוּשׁ, שֶׁהֵם תַּכְלִית הַגַּאֲוָה. לָכֵן, זֶהוּ הַנִּסָּיוֹן שֶׁבּוֹחֲנִים אוֹתוֹ, אִם הִשִּׂיג אֶת מִדַּת הַשִּׂמְחָה. כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִדַּת הַשִּׂמְחָה, הוּא שָׂמֵחַ בְּכָל מַצָּב. וְגַם יוֹדֵעַ שֶׁזֶּהוּ רְצוֹן ה’, שֶׁהוּא יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה אַחֲרֵי הַנְּפִילָה. וְיִחְיֶה אֶת הָעֲנָוָה, שֶׁפֵּרוּשָׁהּ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַהַצְלָחָה שֶׁהָיְתָה לוֹ מִקֹּדֶם, הָיְתָה מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדַע שֶׁהוּא יִפֹּל, וְיָדַע שֶׁהוּא יִכָּשֵׁל! וְהוּא בְּעַצְמוֹ מְצַוֶּה עָלָיו לִהְיוֹת שָׂמֵחַ אַחַר הַנְּפִילָה.
כָּאָמוּר, כַּאֲשֶׁר שׁוֹכְחִים שֶׁהַהַצְלָחָה הִיא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, הַנְּפִילָה הִיא בִּלְתִּי נִמְנַעַת! לָכֵן, בָּרֶגַע שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁהוּא מֶלֶךְ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, הוּא מְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא מְקוֹר חִיּוּתוֹ וְכֹחוֹ, וְהוּא נוֹפֵל מֵעַצְמוֹ. וְטוֹב מְאֹד שֶׁכָּךְ! אוּלַי עַכְשָׁו הוּא יִזְכֹּר, שֶׁכָּל הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ לִמְלֹךְ הוּא רַק מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ.
כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְחַזֵּק לְהִשָּׁאֵר בְּשִׂמְחָה אַחֲרֵי הַנְּפִילָה, בָּזֶה הוּא מְתַקֵּן אֶת הַגּוֹרֵם לַנְּפִילָה שֶׁלּוֹ: הוּא שָׁכַח שֶׁהַכֹּחַ שֶׁלּוֹ הוּא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְלָכֵן, נָפַל מִמַּדְרֵגָתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הוּא אֵינוֹ נוֹפֵל לְעַצְבוּת, אֶלָּא שָׂמֵחַ, ה’ רוֹאֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁהַכֹּחַ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לוֹ, וַאֲזַי הוּא מַחֲזִיר אוֹתוֹ לְמַדְרֵגָתוֹ.
זֶה מְרֻמָּז בְּמַה שֶּׁאוֹמְרִים בְּבִרְכַּת יוֹצֵר: מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ, מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד מָרוֹם. וְהַפֵּרוּשׁ הוּא, שֶׁאוֹתָם גֵּאִים שֶׁהִשְׁפִּיל, וְהֵם עַתָּה שְׁפָלִים, אוֹתָם הוּא מַגְבִּיהַּ עֲדֵי מָרוֹם. אִם שׁוּב יִתְגָּאוּ – שׁוּב יַשְׁפִּיל אוֹתָם. וְכַאֲשֶׁר יַשְׁפִּיל אוֹתָם, זֶה רַק בִּשְׁבִיל לְהָרִים אוֹתָם, כִּי ה’ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים.
כָּל זֶה בִּתְנַאי שֶׁכַּאֲשֶׁר מַשְׁפִּילִים אוֹתוֹ, הוּא מְקַבֵּל אֶת זֶה בְּשִׂמְחָה, שֶׁזּוֹ הַהוֹכָחָה שֶׁהוּא קִבֵּל אֶת עֻבְדַּת הֱיוֹתוֹ שָׁפֵל. אֲבָל אִם הוּא רוֹטֵן וּמִתְמָרֵד, זֶה מַרְאֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ נִכְנָע, וְהוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת עֻבְדַּת הֱיוֹתוֹ שָׁפֵל. וּמִמֵּילָא, אִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהוֹ שׁוּב.
דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, חָטָא פַּעַם אַחַת בִּלְבַד, וְזָכַר אֶת זֶה כָּל יְמֵי חַיָּיו! כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְהִלִּים: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (נ"א ה’). דְּהַיְנוּ, שֶׁהֵבִין שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא שֶׁהוּא עָלוּל לַחְטֹא, וְלֹא שָׁכַח אֶת זֶה, וְלֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה לְרֶגַע.