לגלות את האור

כשמעמידים משהו גשמי כנגד
דבר רוחני זה עושה צל. וככל
שהחפץ גדול כך גם הצל גדול
ומסתיר את האור היקר שכולם
מבקשים.

מבצר המרגליות, חלק 13

עבודת השם

רבי נחמן מברסלב היה אומר: אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד מאוד בעבודת השם, להזדרז מאוד כל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת השם, כי עיקר הוא העשייה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה, לשפוך ליבו לפניו יתברך וכיוצא בזה שאר ענייני עבודת השם, אף על פי כן, אל תהי נבהל כשאתה רואה בספרים הקדושים ענייני עבודות הרבה, אל תהי נבהל מפני זה לומר מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם…

כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט, ולא שיהא מבוהל ומבולבל שרוצה לקיים ולחטוף הכל בבת אחת ומחמת זה נתבלבל לגמרי, כמו בשריפה חס ושלום, שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט מעט.

ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת השם, מה לעשות, אונס רחמנא פטריהּ, וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך. כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאוד, ורחמנא ליבא בעי (הרחמן רוצה את הלב) (שיחות הר"ן כז)

לפעמים נדמה לאדם שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג בעבודותו, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג, רק בדרך אחרת, ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה… אך מה צריכין להתבלבל? איך שעושין עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום (שיחות הר"ן רס"ט).

העיקר תלוי רק ביגיעות ועבודות, ועל ידי זה יכול כל אדם לבוא למדרגות גדולות (חיי מוהר"ן ר"ל).

לצבור זכויות

הלא החנווני דרכו להקיף בהקפה, שיתנו לו לאחר זמן, ומדוע לא יאמר האדם איזה קפיטליך תהלים או ללמוד או לעשות שאר מצוות, ויהיה מונח ומוכן אצלו לעת הצורך?! כי יהיה זמן שיצטרך לזה, שיגבה שכרו ופעולתו, ומדוע לא יהא כהחנווני שנותן סחורה בהקפה?! (שיחות הר"ן רע"א)

אחד היה אברהם

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד) – שאברהם עבד את השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחורי השם ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר מונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: "אחד היה אברהם". וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: "אחד היה אברהם" – כאילו הוא יחיד בעולם (הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא).

מי שרוצה לסור מרע ורואה שאין אמת בעולם, עושה עצמו כשוטה (ספר המידות – אמת, ל"א).

מצווה לשמה

דע שאיש אמת, היינו שעושה המצוות בשלמות ובכל הדקדוקים בינו לבין קונו, כמו שמדקדק לעשות המצווה בפני בני אדם, שזה בחינת אמת, שהכל אחד אצלו, בין כשעושה מצווה לפני השם ובין כשעושה בפני בני אדם (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, רנ"א).

התחלת עבודת השם

עיקר כל הדברים הן ההתחלה, כי "כל התחלות קשות" (מכילתא יתרו), מחמת שיוצא מהיפך להיפך. אבל אחר ההתחלה, הוא נכנס מעט בהרגל, ואינו קשה עליו כל כך. וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר, שנכנס מעט בהרגל… נמצא שעיקר כוח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה, וכפי הכוח וההתלהבות של ההתחלה, כן הולך ומתנהג בעבודתו, כי עיקר היא ההתחלה.

על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, כי פן ואולי לא הייתה התחלתו כראוי, ואם כן גם כל עבודתו אינה בשלמות כראוי, כי הכל מתנהג כפי ההתחלה. על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, ולבוא להצדיק מחדש, בכוח התלהבות גדול והתגברות חדש לעבודת השם יתברך, כדי שתהיה עבודתו כראוי כפי כוח ההתחלה. וכן בכל פעם ופעם צריך לחשוש חששא זו פן לא התחיל עדיין כראוי, וצריך להתחיל ולבוא להצדיק בכל פעם מחדש (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, ס"ב).

להאריך את הימים

צריך להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם, וזה אריכות ימים, היינו שיראה שכל יום וכל שעה שבאה אחר כך תהיה ארוכה ורחבה יותר בתוספת קדושה וטהרה. כי כל יום ויום, ממקום שמתחיל אצל כל אחד, בתחילה הוא קצר, היינו שבתחילת היום קשה עליו מאוד העבודה שצריך לעשות באותו היום. ועל כן צריכין התגברות גדול מאוד בכל יום ויום, לבל יפול מזה שרואה כבדות העבודה, רק יתחזק בכל יום להתחיל מן המיצר והדחק והכבדות הגדול כפי מה שיכול להתגבר. ואחר כך יהיה מתרחב והולך בעבודתו יתברך, וכל שעה ושעה שבאה אחר כך, יראה להגדילה ולהרחיבה בתוספת קדושה. וכן בכל יום מימי חייו יראה להגדילו ולהרחיבו בתוספת קדושה יתירה מיום שלפניו, וכן לעולם (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, ס).

לגלות את האור של השם יתברך

האדם צריך לבטל כל מידה ומידה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחילה צריך לבטל מידה זאת שתהיה כלא ממש, ואחר כך מידה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המידות עד שיהיו כולם כלא היו. וכפי מה שמבטלין כל מידה ומידה, כן מאיר ומתגלה לו כבוד השם.

כי עיקר האור הוא כבודו יתברך, כמו שכתוב: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מ"ג, ב). אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני, עושה צל, וכפי גשמיות וגודל הדבר שעומד כנגד הדבר, כמו כן נעשה צל. כגון שמעמידין מקל נגד אור השמש עושה צל קטן כפי מידת המקל, אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש, עושה צל גדול יותר, וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר, והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע.

ועל כן כפי מה שהאדם משוקע באיזה מידה ותאווה, כמו כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך, וכמו כן נעלם ממנו אורו יתברך. אבל כשמבטל המידות והתאוות, כפי הביטול כן נתבטל הצל וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך, עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי, עד שיהיה הכל לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל האור, כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל. וזהו: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג), ועל ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ, כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל (שיחות הר"ן, קל"ז).

להרבות בכבוד השם יתברך

צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום יתברך, ולא יהיה רודף אחר הכבוד רק יברח מהכבוד, ואזי הוא זוכה לכבוד אלוקי, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי או לאו. אבל מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוקי, ועל כן אפילו כשיש לו כבוד הכל חוקרים ודורשים ושואלים מי הוא זה ואיזהו שחולקים לו כבוד הזה וחולקים עליו, שאומרם שאינו ראוי לכבוד הזה (קיצור ליקוטי מוהר"ן ו).

(מתוך מבצר המרגליות מאת המחבר)