בשדי יער עמוד 27-28

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 27-28

לוֹמְדִים לְדַבֵּר

כִּי זֶה יִהְיֶה עִקַּר עִנְיָנוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – הַמָּשִׁיחַ פָּשׁוּט יְלַמֵד כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְדַבֵּר עִם ה’, וְעַל יְדֵי זֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כְּשֶׁמָּשִׁיחַ יָבוֹא, עוֹד הַיּוֹם בְּעֶזְרַת ה’, הוּא יַגִּיד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: לֵךְ וּתְדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם! וּתְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּרַחֵם עָלֶיךָ, וְשֶׁיַּחֲזִיר אוֹתְךָ בִּתְשׁוּבָה. תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיּוֹצִיא אוֹתְךָ מֵהָרַע שֶׁלְּךָ וּמֵהַשְּׁטֻיּוֹת שֶׁלְּךָ. כִּי לָאָדָם יֵשׁ יֵצֶר הָרַע, וְהוּא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵה’ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו וְיַעֲזֹר לוֹ וְיוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַשְּׁטֻיּוֹת שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מַכְנִיס בּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר אָמְרוּ חֲזַ”ל: אֵין אָדָם חוֹטֵא אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנֶסֶת בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וּמִכָּאן שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ הַרְבֵּה לְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא: תְּרַחֵם עָלַי וְתַעֲזֹר לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁלִּי.
לָכֵן רָאִינוּ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁהַבַּעַל תְּפִלָּה הוּא הַיְחִידִי שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְטַהֵר אֶת כָּל הָעוֹלָם. כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ הִתְפַּלֵּל כָּל הַזְּמַן עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, וְהוּא גַּם נָתַן הוֹרָאָה לַאֲנָשָׁיו לְהִתְפַּלֵּל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, וּבְנוֹסָף לְכָל זֶה, הָלַךְ בְּעַצְמוֹ לְאוֹתָן מְדִינוֹת עַל מְנָת לְלַמֵּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ, שֶׁזֶּה הָעִקָּר. כִּי אֵין הַתַּכְלִית שֶׁהָאָדָם יִשָּׁאֵר “גֹּלֶם”, וְיִוָּשַׁע עַל יְדֵי תְּפִלּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצַּדִּיקִים, אוֹ אֲפִלּוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ. אֶלָּא הַתַּכְלִית שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵדַע אֶת ה’ וְיַכִּיר אוֹתוֹ, וְזֶה נַעֲשֶׂה אַךְ וְרַק עַל יְדֵי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ, וּמְדַבֵּר עִם ה’ וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה וְכוּ’ וְכוּ’.
נִמְצָא, שֶׁהַבַּעַל תְּפִלָּה, בְּמַה שֶּׁמְּלַמֵּד אֶת בְּנֵי הָעוֹלָם לְהִתְפַּלֵּל, כָּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הַגְּאֻלָּה. כִּי מֵאַחַר וְעַל יְדֵי תְּפִלָּה הָאָדָם יָכוֹל לָצֵאת מִכָּל הָרַע שֶׁלּוֹ וְהַשְּׁטֻיּוֹת שֶׁלּוֹ, וּלְהִטָּהֵר מִכָּל הַזֻּהֲמָה שֶׁלּוֹ וְכוּ’ וְכוּ’, וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, מִמֵּילָא כְּשֶׁלּוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, הוּא לְמַעֲשֶׁה נִגְאָל, וְזֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁ”גְּאֻלָּה” זוֹ תְּפִלָּה.

פַּשְׁטוּת הָאֱמוּנָה

לְמַעֲשֶׁה, הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן הַמֵּעִיד עַל הָאֱמוּנָה שֶׁל הָאָדָם. כִּי אָדָם שֶׁמַּאֲמִין בַּה’ הוּא מְדַבֵּר אִתּוֹ, וְאֵיךְ יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁהוּא מַאֲמִין בַּה’, אִם הוּא לֹא מְדַבֵּר אִתּוֹ? הֲלֹא זוֹ מִשְׁוָאָה פְּשׁוּטָה בְּיוֹתֵר: אַתָּה מַאֲמִין – אַתָּה מְדַבֵּר. אַתָּה לֹא מְדַבֵּר – אַתָּה לֹא מַאֲמִין.
כִּי אֱמוּנָה בְּפַשְׁטוּת פֵּרוּשָׁהּ קֶשֶׁר עִם ה’. וְעִקַּר הַקֶּשֶׁר עִם הַבּוֹרֵא הוּא עַל יְדֵי הַשִּׂיחָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁהָאָדָם מְשׂוֹחֵחַ עִם ה’ בַּמִּלִּים שֶׁלּוֹ. וְכָל אָדָם שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא מַאֲמִין, מַדּוּעַ הוּא לֹא מְדַבֵּר עִם מִי שֶׁהוּא מַאֲמִין בּוֹ? אָדָם שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהוּא נִבְרָא וְיֵשׁ בּוֹרֵא שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ, לָמָּה שֶׁיִּחְיֶה לְבַד, בְּלִי הַבּוֹרֵא? כְּמוֹ שֶׁכָּל יֶלֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבָּא טוֹב, לָמָּה שֶׁיִּחְיֶה חַיִּים קָשִׁים, לְבַד וְעָזוּב, כְּאִלּוּ אֵין לוֹ אַבָּא?
כִּי מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁלְּאוֹתוֹ יֶלֶד שֶׁחַי בְּלִי אַבָּא, קָשֶׁה בַּחַיִּים וְהוּא לְמַעֲשֶׁה לֹא יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בִּכְלָל, כָּךְ בְּדִיּוּק כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא, שֶׁחַי בְּלִי בּוֹרֵא עוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁחַי בְּלִי לְדַבֵּר עִם ה’, בֶּאֱמֶת חַיָּיו קָשִׁים. כִּי בְּלִי הַבּוֹרֵא הַחַיִּים קָשִׁים מְאֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁרַבֵּנוּ אוֹמֵר בְּשִׂיחוֹת הָרַ”ן, שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה חַיָּיו אֵינָם חַיִּים. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה חַיָּיו טוֹבִים וְקַלִּים מְאֹד, כִּי יֵשׁ לוֹ אַבָּא מְרַחֵם בַּשָּׁמַיִם, וְיֵשׁ לוֹ בַּמְּצִיאוּת עַל מִי לְהִשָּׁעֵן וְעַל מִי לִסְמֹךְ, וּמִי שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ וְיִתֵּן לוֹ וְיַשְׁלִים לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, וִיחַלֵּץ אוֹתוֹ מִקְּשָׁיִים וְהִסְתַּבְּכֻיּוֹת וְכוּ’ וְכוּ’, וּמִי שֶׁמַּאֲמִין כָּךְ הוּא מְדַבֵּר עִם ה’ כָּל הַזְּמַן עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, וּמִתְיַעֵץ עִמּוֹ, וּמְסַפֵּר לוֹ מָה עוֹבֵר עָלָיו וּמַה קָּשֶׁה לוֹ וְכוּ’.