בשדי יער עמוד 121-122

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 121-122

לְיָמִים, הֵחֵלָּה לָפוּץ הַשְּׁמוּעָה עַל הַחִלּוּף הַנַּ”ל, וְהַבְּרִיּוֹת הֵחֵלּוּ לְרַנֵּן, שֶׁבֶּן הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בֶּן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי, וְשֶׁבֶּן הַשִּׁפְחָה הוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי וְכוּ’. וּבָא אֶחָד וְיָעַץ לְבֶן הַמֶּלֶךְ, שֶׁכְּדַאי מְאֹד שֶׁיִּפָּטֵר מִבֶּן הַשִּׁפְחָה, שֶׁמָּא יוֹם אֶחָד יִרְצוּ אֲנָשִׁים לִקְשֹׁר קֶשֶׁר נֶגֶד הַמְּלוּכָה וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּבֶן הַשִּׁפְחָה לְשֵׁם כָּךְ, וְיַגִּידוּ שֶׁלּוֹ רָאוּי לִמְלֹךְ, עַל פִּי הַשְּׁמוּעָה הַנַּ”ל. וְאָז הֵחֵל בֶּן הַשִּׁפְחָה – שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ, לִגְרֹם לְבֶן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי צָרוֹת רַבּוֹת, וְאַחֲרֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן נִפְטַר, וְהוּא עָלָה לִמְלוּכָה, הִגְבִּיר אֶת הַהִתְנַכְּלֻיּוֹת שֶׁלּוֹ כְּנֶגְדּוֹ, עַד שֶׁהֻכְרַח בֶּן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי לִבְרֹחַ מִבֵּיתוֹ.
וְהִנֵּה, בֶּן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי, שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא בֶּן הַשִּׁפְחָה, בְּרֹב צַעֲרוֹ עַל הָעַוְלָה שֶׁנִּגְרְמָה לוֹ, לָקַח עַצְמוֹ לְחַיֵּי הוֹלֵלוּת וְשִׁכְרוּת וְעוֹד מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ. וּבֶן הַשִּׁפְחָה, שֶׁעָלָה לִמְלוּכָה, מָלַךְ בְּתֹקֶף, וְכָל מִי שֶׁהָיָה מֵעֵז לְדַבֵּר מֵהַחִלּוּף הַנַּ”ל, הָיָה נוֹקֵם בּוֹ.
וְכָךְ עָבְרוּ הַיָּמִים – בֶּן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי שֶׁנִּתְגָּרֵשׁ הָיָה עָסוּק בִּלְהַטְבִּיעַ אֶת יְגוֹנוֹ בְּיַיִן, וּבֶן הַשִּׁפְחָה הָיָה עָסוּק בְּעִנְיְנֵי הַמְּלוּכָה. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד חָל שִׁנּוּי בְּחַיֵּיהֶם שֶׁל שְׁנֵיהֶם, בְּעִקְבוֹת אֵרוּעַ מְסֻיָּם. וּמֵעַתָּה נָבִיא אֶת לְשׁוֹן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְנִלְמַד מָה הַדָּבָר שֶׁהֵבִיא לַשִּׁנּוּי הַזֶּה בְּחַיֵּי שְׁנֵיהֶם:
“וַיְהִי הַיּוֹם, וְנָסַע הַמֶּלֶךְ עִם שָׂרָיו לִתְפֹּס חַיּוֹת (שֶׁקּוֹרִין נאולאויע) וּבָאוּ לְמָקוֹם נָאֶה, וּנְהַר מַיִם לִפְנֵי הַמָּקוֹם הַהוּא וְעָמְדוּ שָׁם לָנוּחַ וּלְטַיֵּל, וְהִנִּיחַ עַצְמוֹ הַמֶּלֶךְ לִשְׁכַּב, וּבָא עַל דַּעְתּוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל שֶׁעָשָׂה, שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת הַבֵּן הַנַּ”ל בְּחִנָּם, כִּי מִמַּה נַּפְשָׁךְ: אִם הוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ לֹא דַּי שֶׁנִּתְחַלֵּף? מַדּוּעַ יִהְיֶה נִתְגָּרֵשׁ מִכָּאן? וְאִם אֵינוֹ בֶּן הַמֶּלֶךְ גַּם-כֵּן אֵין מַגִּיעַ לוֹ לְגָרְשׁוֹ, כִּי מֶה חָטָא? וְהָיָה הַמֶּלֶךְ חוֹשֵׁב בָּזֶה וּמִתְחָרֵט עַל הַחֵטְא וְהָעַוְלָה הַגְּדוֹלָה הַזּאת שֶׁעָשָׂה, וְלֹא יָדַע לָתֵת עֵצָה לְנַפְשׁוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת בָּזֶה, וְאִי-אֶפְשָׁר לְדַבֵּר מִדָּבָר כָּזֶה עִם שׁוּם אָדָם לְהִתְיַעֵץ עִמּוֹ; וְנִתְעַצֵּב בִּדְאָגָה מְאֹד, וְאָמַר לְהַשָּׂרִים לָשׁוּב, כִּי מֵאַחַר שֶׁנָּפְלָה עָלָיו דְּאָגָה, אֵין צְרִיכִין עוֹד לְטַיֵּל, וְחָזְרוּ לְבֵיתָם וּכְשֶׁחָזַר הַמֶּלֶךְ לְבֵיתוֹ, בְּוַדַּאי הָיוּ לוֹ כַּמָּה עִנְיָנִים וַעֲסָקִים, וְנִתְעַסֵּק בַּעֲסָקָיו וְעָבַר מִדַּעְתּוֹ עִנְיָן הַנַּ”ל.
וְהַבֵּן הַנַּ”ל, שֶׁנִּתְגָּרֵשׁ (אֲשֶׁר הוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ בֶּאֱמֶת) וְעָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה וּבִזְבֵּז מָעוֹתָיו, פַּעַם אֶחָד יָצָא לְבַדּוֹ לְטַיֵּל וְהִנִּיחַ לִשְׁכַּב, וּבָא לוֹ עַל דַּעְתּוֹ מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו, וְחָשַׁב מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לִי: אִם אֲנִי הַבֶּן מֶלֶךְ בְּוַדַּאי אֵינוֹ רָאוּי לִי זֹאת, וְאִם אֵינִי בֶּן הַמֶּלֶךְ גַּם-כֵּן אֵינוֹ מַגִּיעַ לִי זֹאת, לִהְיוֹת בּוֹרֵחַ וּמְגֹרָשׁ. וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ: אַדְּרַבָּא, אִם-כֵּן, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, לְהַחֲלִיף אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וְשֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו כַּנַּ”ל, אִם-כֵּן הֲיִתָּכֵן מַה שֶּׁעָשִׂיתִי? וְכִי כָּךְ הָיָה רָאוּי לִי לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי? וְהִתְחִיל לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְחָרֵט מְאֹד עַל הַמַּעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה, וְאַחַר-כָּךְ חָזַר לִמְקוֹמוֹ וְחָזַר אֶל הַשִּׁכְרוּת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר הִתְחִיל לְהִתְחָרֵט, הָיָה מְבַלְבֵּל אוֹתוֹ הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁל חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה בְּכָל פַּעַם”.
מַה שֶּׁנִּהְיָה מֵאוֹתָם שְׁנֵי בָּנִים, וְאֵיךְ נִתְגַּלְגֵּל אַחַר כָּךְ הַתִּקּוּן לְכָל הַחִלּוּף הַנַּ”ל שֶׁנַּעֲשָׂה, אֵין כָּאן הַמָּקוֹם לַהֲבִיאוֹ. וּכְבָר הִזְכַּרְנוּ בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם, שֶׁהַסִּבָּה לְכָךְ שֶׁשְּׁתֵּי הַדְּמֻיּוֹת שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה, לֹא יָדְעוּ אֵיךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַחֲרָטָה שֶׁלָּהֶם וְאֵיךְ לִפְעֹל לְתַקֵּן אֶת הַמְעֻוָּת, הִיא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בְּכָל יוֹם וָיוֹם זְמַן שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת.
אַךְ הָעִקָּר לְעִנְיָנֵנוּ, הוּא תֵּאוּר הָרֶקַע לְהִרְהוּרֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁל שְׁנֵי הַבָּנִים: שְׁנֵיהֶם “הִנִּיחוּ עַצְמָם לִשְׁכַּב”, וּמִיָּד עָלוּ עַל לִבָּם הִרְהוּרֵי הַחֲרָטָה. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁבָּרֶגַע שֶׁאָדָם “מַנִּיחַ עַצְמוֹ לִשְׁכַּב”, הַיְנוּ שֶׁפּוֹרֵשׁ קְצָת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, וְנוֹתֵן לְנַפְשׁוֹ אֵיזוֹ “אֶתְנַחְתָּא” וְשֶׁקֶט – מִיָּד עוֹלוֹת עַל לִבּוֹ כָּל הָעַוְלוֹת שֶׁלּוֹ, וּמִיָּד הוּא מַבְחִין בְּמַעֲשָׂיו שֶׁאֵינָם כַּהֹגֶן, וְהוּא שָׁב בִּתְשׁוּבָה עֲלֵיהֶם.
כָּל אָדָם יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת זֶה בְּחוּשׁ, שֶׁכְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לְאֵיזוֹ נְסִיעָה מִחוּץ לָעִיר, וְעוֹזֵב אֶת טִרְדּוֹתָיו מֵאָחוֹר, וְיוֹצֵא מֵהַלַּחַץ שֶׁהָיָה נָתוּן בּוֹ, וְרַק נִרְגָּע קְצָת, מִיָּד הוּא מַתְחִיל לַחְשֹׁב עַל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, וְהוּא מַבְחִין בְּכָל מִינֵי עִנְיָנִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֵינָיו, וְרוֹאֶה אֶת הַכֹּל בְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה שׁוֹנָה וְכוּ’ וְכוּ’.
וְזוֹהִי מַמָּשׁ הַהַגְדָּרָה הַנְּכוֹנָה בְּיוֹתֵר שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁהִיא זְמַן שֶׁל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ. זְמַן שֶׁל רְגִיעָה. זְמַן שֶׁל יְצִיאָה אֶל מִחוּץ לְמֵרוֹץ הַחַיִּים הַשּׁוֹטֵף וְהַקּוֹצֵף – שָׁעָה אַחַת שֶׁל “שַׁבָּת” בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ! בָּאָה שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְיַחֵס לַהִתְבּוֹדְדוּת, כְּמוֹ לְשַׁבַּת קֹדֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁבְּשַׁבָּת הָאָדָם עוֹזֵב אֶת כָּל דַּאֲגוֹתָיו, וּמַפְסִיק אֶת הַמֵּרוֹץ וְנוֹתֵן לְנַפְשׁוֹ מְנוּחָה, כָּךְ לַהִתְבּוֹדְדוּת הָאָדָם צָרִיךְ לָבוֹא עַל מְנָת לְהַגִּיעַ לִמְנוּחַת נֶפֶשׁ וְלִרְגִיעָה, וְאָז בְּוַדַּאי יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ כָּל הַטָּעֻיּוֹת שֶׁעוֹשֶׂה, וְיוּכַל לַחְשֹׁב עַל חַיָּיו בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת.