בשדי יער עמוד 151-152

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 151-152

הָאֱמוּנָה הִיא הַגֶּשֶׁר

זֶה הַכְּלָל: קֹדֶם לְכָל דָּבָר אַחֵר בַּהִתְבּוֹדְדוּת, צְרִיכִים אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. צְרִיכִים קֹדֶם כֹּל לְהִפָּטֵר מֵהַהַרְגָּשָׁה שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר, לְהִפָּטֵר מֵהַכְּפִירָה. קֹדֶם כֹּל לִחְיוֹת בֶּאֱמוּנָה. לָכֵן גַּם כְּשֶׁמּוֹדֶה עַל הַדְּבָרִים טוֹבִים שֶׁבְּחַיָּיו, וְסוֹף כָּל סוֹף נִשְׁאֶרֶת בְּלִבּוֹ אוֹתָהּ הַרְגָּשָׁה מְרִירָה שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר, אָז יִתְרַכֵּז בַּדָּבָר הַזֶּה, לְהוֹדוֹת עַל עֶצֶם הַדָּבָר שֶׁמַּטְרִיד אוֹתוֹ, וְיַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה שֶׁזֶּה לְטוֹבָה. כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ עִם הַשֵּׂכֶל לְהַתְחִיל אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת עִם הוֹדָיָה עַל דְּבָרִים שֶׁמְּעִיקִים עָלָיו וּמְצַעֲרִים אוֹתוֹ, זֶה נִקְרָא לִזְרֹק אֶת הַשֵּׂכֶל, וּלְהַאֲמִין שֶׁה’ מַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם.
כִּי הָאֱמוּנָה הִיא הַגֶּשֶׁר לַעֲבֹר עָלָיו אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל יְדֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה הָאָדָם קוֹפֵץ אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת. לָכֵן גַּם אָדָם שֶׁעוֹד לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וַעֲדַיִן אֵין לוֹ אֶת הַדַּעַת שֶׁרַבֵּנוּ דִּבֵּר עָלֶיהָ “כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְאוֹרְעוֹתָיו הֵן לְטוֹבָתוֹ וְכוּ’”, וְאֵין לוֹ זְכוּת לִרְאוֹת שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וְלִהְיוֹת דָּבוּק בֶּאֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, גַּם הוּא, עַל יְדֵי שֶׁיַּאֲמִין בַּצַּדִּיק, וְיַאֲמִין בִּדְבָרָיו, וְיַאֲמִין שֶׁאִם הַצַּדִּיק אָמַר שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, בְּוַדַּאי הַכֹּל לְטוֹבָה, גַּם הוּא יוּכַל לִזְכּוֹת לָדַעַת שֶׁכָּל מְאוֹרְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ.
לָכֵן רַבִּי נָתָן, בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, כָּתַב: כִּי בֶּאֱמֶת אִם הָיוּ הַכֹּל שׁוֹמְעִים לְקוֹל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה לְהַאֲמִין תָּמִיד בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה תָּמִיד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֵּין בְּטוֹב בֵּין בְּרַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בַּה’ אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בְּוַדַּאי הָיוּ מִתְבַּטְּלִים כָּל הַצָּרוֹת וְכָל הַגָּלֻיּוֹת לְגַמְרֵי, וּכְבָר הָיְתָה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה!
רוֹאִים שֶׁרַבִּי נָתָן לֹא תָּלָה אֶת הַדָּבָר בַּדַּעַת שֶׁל הָאָדָם, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגָה שֶׁבָּאָה רַק כְּשֶׁהָאָדָם מִתְוַדֶּה לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, אֶלָּא תָּלָה הַדָּבָר בְּכָךְ שֶׁיַּאֲמִין הָאָדָם בַּצַּדִּיקִים וְיִשְׁמַע בְּקוֹלָם לְהַאֲמִין בַּהּ’ יִתְבָּרַךְ וְשֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וְכוּ’. כְּלוֹמַר: לֹא תָּלָה הַדָּבָר בְּדַעַת אֶלָּא בָּאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה, וּבְזֶה לִמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לְהִתְחַזֵּק וּלְהַאֲמִין בַּצַּדִּיק הָאֲמִתִּי, וְעַל יְדֵי זֶה לְדַלֵּג אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת כֻּלָּן וּלְקַבֵּל הֶאָרָה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁבְּוַדַּאי הִשִּׂיג עִנְיָן זֶה בִּשְׁלֵמוּת, וְאָז יֵדַע גַּם הוּא עַל אַף שִׁפְלוּתוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הַפְּחוּתָה, שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְיוּכַל לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה’, וְאָז בְּוַדַּאי יִתְבַּטְּלוּ מִמֶּנּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַגָּלֻיּוֹת, וְיָכוֹל לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה בֶּאֱמֶת.

אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ

וְזֶה מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ: אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל. וּמַדּוּעַ אֵין יֵאוּשׁ? הֲלֹא יֶשְׁנָם פְּגָמִים שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לְתַקְּנָם, וְאָדָם שֶׁעָשָׂה אֵיזֶה עָווֹן נוֹרָא, אֵיךְ לֹא יִתְיָאֵשׁ? אַךְ בֶּאֱמֶת אָדָם צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁאִם הוּא לֹא יִפֹּל לְעַצְבוּת וּלְיֵאוּשׁ, וְהוּא יִתְחַזֵּק בְּשִׂמְחָה – הוּא יִזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל אוֹתוֹ עָווֹן אָיוֹם וְנוֹרָא, וְהוּא יִזְכֶּה לְתִקּוּן הַרְבֵּה יוֹתֵר יָפֶה וְגָדוֹל, מֵאֲשֶׁר אִלּוּ לֹא הָיָה חוֹטֵא כְּלָל. כִּי זֶה דָּבָר שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵרַבּוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל קִלְקוּל הָעוֹלָם, הֵן בִּכְלָלִיּוּת – חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֵן בִּפְרָטִיּוּת – מַה שֶּׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹסִיף וְחוֹטֵא לְאֹרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, אַחֲרֵי שֶׁיְּתֻקַּן, יֵעָשֶׂה מִזֶּה דָּבָר גָּדוֹל וְיָפֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאִלּוּ לֹא הָיָה חֵטְא כְּלָל.
לָכֵן עַתָּה מוּבָן מַדּוּעַ אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל. כִּי אֲפִלּוּ אִם אָדָם עָבַר מַה שֶּׁעָבַר וְחָטָא וּפָשַׁע וְכוּ’ וְכוּ’, לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהַמַּצָּב לֹא אָבוּד, אֶלָּא אִם הוּא יִשָּׁאֵר בְּשִׂמְחָה, וְהוּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל אוֹתוֹ עָווֹן, הוּא לֹא יַפְסִיד כְּלָל מֵהַחֵטְא, אֶלָּא אַף יָבוֹא לְתִקּוּן גָּדוֹל וְיָפֶה עוֹד יוֹתֵר. אַךְ כַּמּוּבָן הַכֹּל תָּלוּי בָּאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ בְּמַה שֶּׁאָמַר הַצַּדִּיק, שֶׁאֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, שֶׁרַק עַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהִשָּׁאֵר בְּשִׂמְחָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְנִמְצָא, שֶׁרַק אִם יַאֲמִין בְּמַה שֶּׁאָמַר הַצַּדִּיק, שֶׁאֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, אָז בֶּאֱמֶת אֵין לְגַבָּיו שׁוּם יֵאוּשׁ, וְהוּא יִזְכֶּה לְתַקֵּן הַכֹּל וְכוּ’.
וּלְמַעֲשֶׁה עִנְיָן זֶה מוּבָא בַּגְּמָרָא, שֶׁקּוֹבַעַת שֶׁעַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה – זְדוֹנוֹת נֶהְפָּכִים לִזְכֻיּוֹת, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ מַמָּשׁ, שֶׁנּוֹסָפִים לוֹ עוֹד זְכֻיּוֹת רַבּוֹת יוֹתֵר, מֵאִלּוּ לֹא הָיָה חוֹטֵא כְּלָל, שֶׁאָז הָיוּ לוֹ רַק אֶת אוֹתָן מִצְווֹת שֶׁעָשָׂה. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁחָטָא וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, שֶׁזֶּה יִתָּכֵן רַק כְּשֶׁאָדָם אֵין לוֹ שׁוּם עַצְבוּת וְצַעַר וְהוּא נִשְׁאָר בְּשִׂמְחָה, וְהוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בִּגְלַל שֶׁאוֹהֵב אֶת ה’, וְלֹא בִּשְׁבִיל שׁוּם אִינְטְרֶס אַחֵר, אֲזַי כָּל אוֹתָן זְדוֹנוֹת רַבִּים שֶׁנֶּהְפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת, נוֹסְפוּ לוֹ עַל זְכֻיּוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת. וְאִם תִּשְׁאַל: וּמִי יוּכַל לוֹמַר שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה? תֵּדַע, שֶׁבְּוַדַּאי כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, זֶה נִקְרָא שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא מְחַכֶּה לְעֹנֶשׁ, אֶלָּא כָּל יוֹם מִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, מֵאַהֲבַת ה’, לַעֲשׂוֹת שָׁעָה שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת וּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּוַדַּאי נִכְלָל בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: כָּל הָעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה – זְדוֹנוֹת נַעֲשִׂים לוֹ לִזְכֻיּוֹת.