מסע כומתה ויום מקומט

אל הבוקר אנחנו נהדפים בדרך כלל, מתוך מה ששימש עבורנו מיטה חמה בשעות האחרונות. מרגע זה ואילך מתחיל מרוץ. סחרחרת החיים סובבת על צירה הצפוף, תחנות עפות מול העיניים, וכמעט שאין זמן להחליט היכן לרדת.
 
ביום כלשהו נתחיל לחיות – כך מקובלנו מאבותינו. אגדה עתיקה שנלחשה על אוזנינו מימי ינקות טוענת בלהט, שבזמן מן הזמנים תעצר הסחרחרה, והחיים עצמם יתחילו. נכון לעת עתה עוד לא התרחש מאומה.
 
מאז ומעולם הבטחנו לעצמנו שאת הבוקר נתחיל מנקודה רגועה יותר. על לוח השנה ציינו אולי אלף פעמים תאריך עתידי לערב רגוע. וברשימת המטלות הופיעה באופן כרוני אותה שעה של ישוב-הדעת, שנהדפה ונדחקה, נדחתה והתאחרה אינסוף פעמים. אנשים צעירים סובלים באופן קבוע מתחושת בטן כמעט ממשית, שהחיים כשלעצמם מצפים היכנשהו בטווח הקרוב או הרחוק. המחשבה הזו, היא לבדה, מסוגלת להטריף את הדעת. בכל בוקר אנחנו חולפים סמוך כל כך לעצמנו, ומעולם לא נגענו. מסלול השרידה אליו נקלענו בטעות, מקביל לגמרי לתוואי החיים. רק פספוס של רגע זרק אותנו הנה. מה, לא?
 
כך זה בעולמם של צעירים. מה קורה שם למעלה, אצל אלו שחצו עוד אי אלו עשורים? מי יודע. אולי הם נגאלו כבר מאותם ייסורים, השלימו עם זה וזהו…
 
מתי נהיה במיטבנו?
 
יצא לכם פעם לפגוש באיש הזה שמצוי במיטבו – חולצתו מגוהצת, חליפתו מכופתרת, חיוך רענן מרוח לו מעל סנטרו וכל כולו אומר מקסימום? האיש הזה מעדיף בדרך כלל לפתוח כל משפט שני במילה 'מדהים' בווריאציה כזו או אחרת. מקסים לו וזורח, הכל שופע וזורם. האונות – השמאלית והימנית, מוצלבות היטב, וזרימת הדם משדרת איזון מקסימאלי.
 
לא יודע למה, אבל משום מה מעולם לא פגשתי את מיטבי. בכל בוקר אני מבטיח לבחורצ'יק שבתוכי שהיום – זהו זה! היום נמצא ביחד את האיש הזה שבמיטבו, נעניק סוף סוף לי ולך את ההזדמנות לחיות לכתחילה, לנשום מלוא הריאות, ולומר בפה מלא 'טוב לי'.
 
בערבים, כשסחרחרת החיים פולטת אותי אל החוף באקורד מותש וארוך, שואל שוב האיש שבפנים: 'אבל הבטחת לי?!…'
 
למה, והפעם באמת בלי שמץ של קינטור, למה אי אפשר לחצות את סמבטיון החיים לכתחילה? מדוע מוכרחת הצעידה הזו שבין שמונה בבוקר לאחת בצהריים להתנהל תחת אש תותחים? מדוע אי אפשר לחלוף ככה על פני שעות אחר הצהריים כמו על ספינת טיולים? למה?
 
בצבא כמו בצבא
 
שמעתם פעם על מסע כומתה?… בעצם, עדיף שלא נדע מצרות. ראיתם פעם מישהו מהחבר'ה הללו עולה את המידרון האחרון במיטבו. יודעים מה, לפחות עם הבעה כלשהי, מבט, אופי, אישיות? מה פתאום. ממסעות הישרדות בשטח יוצאים הטובים לטייס גמורים עד לשד העצמות. חצי חולים חצי מתים, וממש לא כשירים. אף אחד לא מצפה ממישהו להיראות במיטבו בסיומם של ארבעים קילומרים עם אלונקה על הכתף, קידבק על הגב, ואפוד במשקל טון על הגוף. במסעות הללו מבקשים ממך לשרוד.
 
מי אמר בכלל שהחיים אמורים להתנהל בתוך בובה חייכנית? מי קבע שלחיות נכון פירושו להיות תמיד מאוזן וזורם? אולי טומנים החיים בחובם משהו אחר לגמרי?
 
בשנים האחרונות פרץ לעולמנו גל אדיר של התעניינות רוחנית. סדנאות כאלו ואחרות צצות פה ושם כפטריות אחרי הגשם. נמאס לה לאנושות מעולם של החיים השוצפים, מבקשות הנפשות להגיע לחוף מבטחים. במסגרת התגשמותה של נבואת 'ומלאה הארץ דעה', מקבלים בכל מקום בכדור הארץ תובנות חדשות, חושפים מעמקים, ומזהים אמיתות.
 
בבליל הסיסמאות והשיטות שמילאו את עולמנו, משתחלות גם דעות ממש לא מדויקות. כך, למשל, משדרת האנושות המתפקחת את סיסמת הפלא 'היה במיטבך'. שדר בבקשה עוצמה, בריאות והצלחה. יש בזה משהו מהאמת, משהו, אבל…
 
בגדי עבודה ואתר בנייה
 
העולם הזה הוא מתחם סגור של עבודה ושיפוצים. עובדים כאן ונלחמים. על כל פיסת אדמה מתנהל קרב עיקש בין הטוב והרע. כל רגע טומן בחובו הזדמנות, והצד האפל מעוניין לזכות בה לפחות כמו צד הקדושה. לכל אחד ממתינה למעלה דמות במיטבה. את הדמות הזו – הלבוש הרוחני שלנו, נקבל כשהמסע יסתיים בגן עדן והעולם העתידי. במסלול המכשולים, שברגעים אלה עומדים אנו בעיצומו, פזורים החלקים מהם עתיד להיות מורכב עולם השכר. את הפאזל האדיר הזה מרכיבים כלל ישראל במשך ששת אלפים שנה.
 
אין שום איסור להרגיש טוב – אדרבה כך ראוי להיות. אבל אם ראית אדם שבגדיו מגוהצים, חלקים ומצוחצחים שתי ברירות לפניך: או שעדיין לא נכנס האיש בשערי אתר הבנייה, או שחצה אותו זה מכבר ולא בא הנה אלא בכדי לסייע לאחרים.
 
כל עוד נצייר את החיים עצמם מעבר לסף הזיעה והימים המקומטים, נוכל להמתין להם לנצח, משום שבשום מקום אין כאלו חיים. רק בעולם הבא, במדור הנשמות, שם נוצרים חיי שלווה, והדרך להשיג אותם חולפת בהכרח דרך אתר הבנייה – ברוך הבא.
 
יהודי נראה תמיד כמו משהו של אמצע תהליך כיבוס. בין נקי למלוכלך, בין חרטה להתחלה חדשה. אבל תמיד, גם בתוך הגלגל של מכונת הכביסה, הוא שמח, משום שכאן בדיוק מתרחשים החיים הכי משמעותיים.
 
כשחז"ל מבקשים להמשיל את העולם הזה, הם מציירים אותו כמו חתונה ואומרים: קדימה 'חטוף ואכול, חטוף ושתה'. בשטח הבוער הזה צריך פשוט לרוץ לחטוף דברים טובים. אין זמן לגיהוץ בגדים, את השיער נסדר מאוחר יותר, על הבעיות נחשוב בסוף המסלול. כרגע צריך פשוט לחיות.
 
תהליך הישרדות איננו סתירה לחיים שלווים. לרוץ ולהתייגע, להתלכלך וגם קצת להתבלבל, כל זה לא הופך עדיין את מסלול חיינו לבדיעבד. אם מה שמתחולל כאן הוא מסע הישרדות, הפוזה הכי מותשת היא התגלמות החיים הטובים.