סיפור אהבה פשוט

בשורש נשמתנו אנחנו כבר, ותמיד, נשואים לבן זוגנו. והוא כבר, ותמיד, חלק מאיתנו – החצי השני שלנו…

הרצון באהבה נטוע בעצם הנפש שלנו. אנו באים והולכים, לומדים ועובדים, אך מתחת לרצפת חיינו רוגשת בכל עת התפילה העזה – לאהוב ולהיות נאהב.
 
אבל האהבה חמקמקה. כשמחפשים אותה לא מוצאים, וכשמוצאים אותה לא יודעים כיצד לשמור עליה. לעתים נדמה לנו שהיא סיפור פשוט, שפיצחנו את סודה ואנו יודעים כיצד לנהל אותה. בכל אחת מפעמים אלו מחכה לנו האהבה מעבר לפינה, חובטת בראשנו ומראה לנו שאיננו מבינים דבר. מה רצונה? כיצד ביכולתנו לדעת מה היא צריכה בכל רגע? מה לעשות כשהיא לא מתקדמת כפי שהיא אמורה?
 
קצה חוט של תשובה לשאלות אלו מסתתר בפסוק נודע משיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ". פסוק זה מהווה את ההדרכה העיקרית שהרעיה מוסרת לחברותיה הצעירות, והיא חוזרת עליו, בגרסאות שונות, מספר פעמים. לאהבה רצון משלה, ויש להאזין לו. לאהבה קצב משלה, ועלינו להניח לה להתקדם לפיו.
 
ואם לאהבה יש קצב התפתחות, הרי שיש לה גם שלבי התפתחות. מה פירוש להעיר את האהבה לפני שתחפץ, אם לא לדחוק בה לדלג לשלב שאינה בשלה אליו? מהו הדבר שהיא חפצה בו אם לא להתקדם לשלב הבא כאשר שעתו כן מגיעה? האהבה מתקדמת בהדרגתיות, דרך תחנות ואתנחתות שכל אחת מהן דורשת את היחס הראוי לה.
 
על מנת להיות קשובים לקצב התפתחותה של האהבה עלינו להכיר את השלבים בהם היא מתפתחת. הדימוי המרכזי שילווה אותנו הוא שהאהבה היא כמו עץ הצומח ומתפתח בהדרגה: בתחילה היא נזרעת כגרעין במעמקי הנפש, לאחר מכן נובטת ומתגלה על פני השטח, בהמשך מיתמרת ומסתעפת לכדי קשר בשל עם בן זוג, ולבסוף אף נושאת פירות – מביאה חיים חדשים לעולם. לכל אחד משלבי האהבה איכויותיו ואתגריו, סיכוניו וסיכוייו.
 
עץ האהבה
 
באלו כלי מדידה נוכל למפות את נופה הסודי של האהבה? באלו כלי שרטוט נוכל לצייר את שלביה ושביליה? לעזרתנו תבוא תורת הסוד היהודית, הקבלה והחסידות.
 
החיבור בין עולם המושגים של פנימיות התורה לתחומי חיים השונים, כמו אהבה, נעשה באמצעות מספר מבנים רעיוניים. המבנה בו נשתמש הוא הדגם הקבלי היסודי ביותר, המכונה עץ החיים. עץ החיים הוא מבנה בן עשרה רכיבים – או לעיתים, כמו במקרה זה, אחד-עשר – המכונים סְפִירוֹת, והמסודרים בצורה מיוחדת. הספירות מסמלות את הכוחות או הכלים באמצעותם ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם, ודרכם הוא ממשיך לקיימו בכל רגע ורגע. סידורן הייחודי של הספירות מבטא תבנית יסוד הטבועה בכל מישורי הבריאה. אפשר לומר שמערכת הספירות היא מעין מפה פנימית של העולם, שכמו פורשת בפנינו את מערכת היחסים הנסתרת בין איבריו השונים.
 
כאן נבקש להשתמש בעץ החיים כדי להתבונן באופן התפתחות האהבה. על בסיס הספירות ננסה להבחין בין שלבי האהבה השונים, ואז ניעזר בידוע לנו מפנימיות התורה אודות כל ספירה, כדי להקיש ממנה לגבי השלב המקביל לה בסדר צמיחת האהבה. מתוך עץ החיים נבקש להצמיח את עץ האהבה.
 
ספירת הכתר: זיקה
 
הרבה לפני שהאהבה מלבלבת בליבנו כרגש, היא מתהווה כזרע במעמקים הלא-מודעים של נפשנו.
 
מאז ימי הפסיכולוגיה המודרנית מקובל לתאר את החלק הלא-מודע שבנפש כ"תת-מודע", כלומר כרובד יצרי ואפילו חייתי הנח 'מתחת' למודעות. אך על אותו משקל ניתן לדבר גם אודות העל-מודע – מישור נסתר גבוה בנפשנו, השורה דווקא 'מעל' השכל ומבטא את החלק הרוחני שבנו.
 
העל-מודע מהווה מאגר של אמת, יופי ורצון גבוהים המושפע אלינו מלמעלה, אך מפאת שכלנו המוגבל עולה כביכול על גדותיו ומתחיל לשרות 'מעל' או 'מסביב' לתודעה. אף שאין ביכולתנו להשיגו ישירות הוא שם כל הזמן, מרפרף מאחורי תריסי תודעתנו, וברגעי חסד מיוחדים הוא חודר לתוכנו בצורת טפטופים של השראה שביכולתם לעזור לנו לכוון את חיינו.
 
בעץ הספירות, הספירה המגלמת את העל-מודע מכונה כתר. דימוי הכתר, המגביה את קומתנו, משמש המחשה חיצונית לכך שקיים בנו רובד רוחני נעלה. אך ספירת הכתר אינה מגלמת רק את העל-מודע הפרטי שלנו, אלא גם מקשרת אותנו עם נשמות אחרות. בפרט, ומעל הכל, אנו מחוברים דרך כתרנו לנשמת בן הזוג העתידי שלנו. ברובד גבוה זה של הנשמה, אנחנו כבר, ותמיד, נשואים לבן זוגנו, והוא כבר, ותמיד, חלק מאיתנו – החצי השני שלנו.
 
קשר רוחני זה בין שתי נשמות מכונה זיקה. זהו השלב הראשון בצמיחתה של כל אהבה אמיתית ובת-קיימא, המתרחש עוד לפני שהיא מתחילה להתגלות בעולם. עוד לפני שאנו אוהבים, או אפילו יודעים שאנו מעוניינים באהבה, כבר שוררת זיקה פנימית עמוקה בין נשמתנו לנשמת בן זוגנו העתידי. השתיים כמו 'מגולפות' מראשיתן זו לפי דיוקנה של זו.
 
המילה זיקה קשורה גם במלים 'זיק' ו'הזדקקות'. האהבה ניצתת בנפשנו כחוויה קיומית של חיסרון, חוויה שאנו בלתי-שלמים וזקוקים לבן-זוג שישלים אותנו. הזיקה שבנשמה היא הדחף הפנימי הבלתי מוסבר שלנו למצוא את בן זוגנו, ומשמצאנו אותו, לאחוז בו מבלי להרפות. היא ההרגשה שאנו לא יכולים בלעדיו, גם אם אנו לא מבינים מדוע. יותר בעומק, הזיקה היא הבסיס לקיומה של "אהבה שאינה תלויה בדבר" כלפי בן זוגנו – אהבה לעצם הווייתו, בלי קשר לשום תכונה פרטית מסוימת שיש או אין לו כרגע.
 
פעם היינו אחד
 
אם הזיקה אינה הרגשה מוּדעת, מדוע לנו בכלל לדעת עליה? מה תורמת לנו העובדה שחלק בנו יודע משהו, אם ידע זה אינו נגיש לנו? ובכן, מעבר לכך שפשוט חשוב להכיר בכך שאיננו יודעים על עצמנו הכל, ההבנה שהזיקה אינה מודעת מעניקה לנו שני דברים חשובים:
 
ראשית כל, היא מלמדת אותנו, שאיננו מסוגלים לעורר את הזיקה באופן רצוני. באדם הבריא, הזיקה היא דבר שפשוט מתרחש: הנשמה המבשילה בחביונה מגיעה ברגע מסוים להכרה שהיא חלק משלם גדול יותר, ומתחילה לערוג אליו. רק לאחר התעוררות הזיקה אנו נעשים פתוחים למפגש הממשי עם בן זוגנו העתידי, ומסוגלים לצאת למסע מציאתו והתקשרות עמו. אם לעומת זאת טרם ניצתה הזיקה (או ניצתה וכבתה באופן כלשהו), אזי לא משנה כמה אנו משכנעים את עצמנו שאנו בשלים לקשר, או אפילו בונים בפועל מערכת יחסים עם מישהו, בנפשנו פנימה אנו למעשה סגורים ומסוגרים.
 
שנית, עבור זוגות שנישאו כבר, ההכרה בקיומו של שורש נשמה משותף ביניהם יכולה לעורר השראה ולהניע אותם להתקדם ולחשוף אותו. עליהם לזכור בכל עת בליבם, ולהזכיר זה לזו בקול ש"פעם היינו אחד". גם אם נראה כרגע שאנחנו שני אנשים נפרדים, פעם, לפני שנשמותינו ירדו לעולם, היינו ישות אחת, ואם כן, אנחנו עדיין מחוברים בשורשינו. בשעות הריחוק והפירוד, כאשר בני הזוג עלולים לשכוח מדוע התחתנו, הזיכרון כי מעל ומעבר לכל חילוקי הדעות שהם חווים ביניהם כרגע נשמותיהם מחוברות בשורשן, ושביכולתם ליצור קשר עם שורש משותף זה, יכול לפתוח להם חרך של אור ואוויר שיאפשר להם להתעלות מעל משברם.
 
שכינה ביניהם
 
לפי החסידות, האהבה היא גילוי של אור אלוקי. כאשר מפעמת בין בני זוג אהבת אמת הם חווים למעשה סוג של התגלות אלוקית, לא פחות מזה. גם כשהבית מבולגן, גם כשהכלים לא שטופים והילדים מתרוצצים ומרעישים, אם האהבה שם – אז גם השם שם, נע בדממה בין החדרים ומחייך לעצמו. עיקר ההתגלות הזו היא בליבם של בני הזוג, אך היא מתפשטת מהם סביב, נוגעת בילדיהם, בקרוביהם ובחבריהם.
 
דבר זה הוא חלק כה מהותי מהאהבה כפי שהיא נתפשת ביהדות, שהמילה 'אהבה' אינה מספיקה כדי לתאר אותה. יש צורך במילה נוספת שתשלים אותה. ואכן, ישנה מילה נוספת שמשתמשים בה לתאר את הערך המוסף הזה של האהבה, ומילה זו היא "שכינה". כאשר בין בני זוג שוררת אהבה אמיתית, בורא העולם בכבודו ובעצמו כמו מצטרף אליהם ומתחיל לשכון ביניהם. לכן הביטוי שהפך להיות התיאור המובהק ביותר לשלמות האהבה ביהדות הוא אמרתו של רבי עקיבא בגמרא: "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם".
 
הזיקה אינה רק הנקודה בה שתי הנשמות מחוברות זו לזו, אלא גם הנקודה בה הן מחוברות לאלוקות מתוכה הן משתלשלות. בשורשה, כל זוגיות של אמת היא בעצם 'משולש אהבה' המורכב מנשמות האיש, האישה והקב"ה, השזורות זו בזו כבצַמָה. על משולש זה נאמר "והחוט המשֻלש לא במהרה ינתק" – הוא שורש התמדתה של האהבה, חיסונה מפני ניתוקים ופירודים בלתי-רצויים.
 
 
(באדיבות אתר גל עיני)