בשדי יער עמוד 185-186

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 185-186

קַבָּלַת הַתְּפִלּוֹת לְפִי הָאֱמוּנָה

כָּל אָדָם שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל וְשֶׁתְּפִלָּתוֹ תִּתְקַבֵּל, שֶׁיֵּדַע – הַתְּפִלָּה מִתְקַבֶּלֶת לְפִי הָאֱמוּנָה! וּמָה הִיא הָאֱמוּנָה? שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. הַכֹּל! לָכֵן צָרִיךְ לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל כָּל דָּבָר, כָּל אָדָם לְפִי מַה שֶּׁעוֹבֵר.
וּבְעִקָּר צְרִיכִים חִזּוּק זֶה בְּרוּחָנִיּוּת, כִּי בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹד יָכוֹל הָאָדָם הַמַּשְׂכִּיל לְהָבִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה תִּקּוּן, כַּפָּרַת עֲווֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, זֶה יוֹתֵר קַל לַשֵּׂכֶל לְקַבֵּל אֶת זֶה. אֲבָל בְּרוּחָנִיּוּת – כָּאן הָאָדָם לֹא מְסֻגָּל לְקַבֵּל אֶת זֶה, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּכְשָׁל וְחוֹטֵא וְלֹא הוֹלֵךְ לוֹ, אֲזַי נִכְנָס לְדִכָּאוֹן וּרְדִיפָה עַצְמִית שֶׁהוּא לֹא וְהוּא לֹא וְכַד’, וּבַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁהוֹלֵךְ בָּהּ הוּא רַק יֵלֵךְ וְיִכָּשֵׁל יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁלּוֹ מַגְבִּיר לוֹ אֶת הַרְגָּשַׁת הַיֵּשׁוּת וְהַבְּחִירָה וּמַפִּיל אוֹתוֹ לִרְדִיפָה עַצְמִית וְהַאֲשָׁמָה עַצְמִית בַּכִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, וְהַיֵּצֶר הָרַע הַזֶּה הוּא הַמְסֻכָּן מִכֻּלָּם, מֵחֲמַת שֶׁבְּמִקְרִים אֵלּוּ הָאָדָם אֵינוֹ מַבְחִין בְּכָךְ שֶׁזֶּה הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁלּוֹ, וְעוֹד חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה הַיֵּצֶר הַטּוֹב שֶׁמַּכְנִיס בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן כִּבְיָכוֹל שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם.
אוּלָם יִרְאַת שָׁמַיִם זוֹ אֵינָהּ יִרְאַת שָׁמַיִם כְּלָל, אֶלָּא כְּסִילוּת, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ.
לָכֵן צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא אֶת הָ”אֲנִי”; שֶׁיִּמְחַק אוֹתוֹ! וְיַגִּיד: ה’ רוֹצֶה כָּכָה. וְזֶה מְאֹד קַל: מִיָּד כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזוֹ מַחֲשָׁבָה שֶׁל “אֲנִי”, יִמְחַק אֶת הָ”אֲנִי”, וְיַחְשֹׁב: כָּכָה ה’ רוֹצֶה. כִּי הָ”אֲנִי” פֵּרוּשׁוֹ כְּפִירָה. כִּי אֵין “אֲנִי” מֵחֲמַת שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא יַחְשֹׁב “ה’” “ה’ רָצָה שֶׁאֶכָּשֵׁל וְעַכְשָׁו אֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲזֹר לִי, שֶׁלְּהַבָּא לֹא אֶכָּשֵׁל”.
וְצָרִיךְ לָקַחַת בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יַעֲזֹר לוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד וְהוּא יִצְטָרֵךְ עוֹד תְּפִלּוֹת וְעוֹד תְּפִלּוֹת. כִּי לֹא בָּטוּחַ בִּכְלָל שֶׁתְּפִלָּתוֹ מִיָּד תִּתְקַבֵּל, אוּלַי רַק אַחֲרֵי הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת, וְגַם זֶה הֲכִי טוֹב כָּכָה, כִּי הַכֹּל לְטוֹבָה, גַּם מַה שֶּׁמִּתְעַכֶּבֶת הַיְשׁוּעָה.
כִּי אָדָם הַמְקַבֵּל דָּבָר בְּלִי תְּפִלָּה זֶה יַזִּיק לוֹ! וְכָךְ קִבַּלְתִּי מֵרַבּוֹתַי, הָרַב לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֶּר ע”ה, וְיִבָּדֵל לְחַיִּים הָרַב אֱלִיעֶזֶר בֶּרְלַנְד שְׁלִיטָ”א, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָדָם מְקַבֵּל בְּלִי תְּפִלָּה זֶה מַזִּיק לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. לָכֵן זוֹ הָרַחֲמָנוּת שֶׁל ה’ שֶׁנּוֹתֵן לָאָדָם אֶת כָּל הַתְּנָאִים בִּשְׁבִיל לְכַוֵּן אוֹתוֹ עַל מָה הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל, וְעַל מָה לְבַקֵּשׁ, וְכָךְ כְּשֶׁיְּקַבֵּל אֲזַי זֶה יִהְיֶה בֶּאֱמֶת טוֹב וְנָכוֹן בִּשְׁבִילוֹ.

הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה

עוֹד צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁהַבּוֹרֵא מַקְדִּים תְּרוּפָה לַמַּכָּה, וְכָל צַעַר אוֹ צָרָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁלִּפְנֵי שֶׁהַבּוֹרֵא הֵבִיא עָלָיו אֶת הַמַּכָּה הוּא כְּבָר הֵכִין אֶת הַתְּרוּפָה, שֶׁיְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁיִּזְכֹּר שֶׁאֵין כָּאן צָרָה גְּמוּרָה, אֶלָּא הַיְשׁוּעָה מוּכָנָה כְּבָר מִלִּפְנֵי שֶׁהַצָּרָה בָּאָה עָלֶיךָ.
וְכָךְ יִתְחַזֵּק הָאָדָם וְלֹא יִפֹּל לְחֹשֶׁךְ, לְיֵאוּשׁ, כִּי כְּשֶׁאָדָם נִמְצָא בְּצָרָה אֲזַי הוּא רוֹאֶה רַק אֶת הַצָּרָה וְנוֹפֵל לְיֵאוּשׁ כְּאִלּוּ אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לְהֵחָלֵץ מֵהַצָּרָה, וְאֵין מַה לַּעֲשׂוֹת וְכַד’, וְנִרְאֶה שֶׁחָתוּם גְּזַר הַדִּין לְמַעְלָה.
כָּל זֶה לֹא נָכוֹן, אֵין דָּבָר כָּזֶה “אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת”, זֶה רַק נִרְאֶה כָּךְ לְעֵינֵי בָּשָׂר וָדָם, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרוֹ וְכֵיצַד תָּבוֹא הַיְשׁוּעָה וּבְוַדַּאי הוּא בְּחֹשֶׁךְ גָּמוּר. אֲבָל זֶה רַק לְמַרְאִית עַיִן. כִּי הַבּוֹרֵא בְּוַדַּאי יוֹדֵעַ הַכֹּל וְרוֹאֶה אֶת כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם לֹא רוֹאֶה. לָכֵן הָאָדָם אֵין לוֹ לְהִתְבַּלְבֵּל אוֹ לְנַסּוֹת לְתַכְנֵן אוֹ לִצְפּוֹת מִנַיִן תָּבוֹא יְשׁוּעָתוֹ, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ – רֵאשִׁית כֹּל לוֹמַר תּוֹדָה רַבָּה עַל הַצָּרָה עַצְמָהּ, שֶׁבְּוַדַּאי זֶה לְטוֹבָתוֹ אִם עַל מְנָת לְעוֹרְרוֹ לִתְשׁוּבָה וְאִם עַל מְנַת לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו.
אַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וִידַבֵּר עִם הַבּוֹרֵא וְיַגִּיד לוֹ: אַתָּה כָּל יָכוֹל! וְאַתָּה יָכוֹל לַהֲפֹךְ עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה אֶת הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר לְטוֹבָה עֲצוּמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי נַחְמָן: יֵשׁ עִנְיָן שֶׁמִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה – יֵשׁ עִנְיָן כָּזֶה…
וְזֹאת נְקֻדָּה שֶׁצְּרִיכִים לִרְשֹׁם עָמֹק עָמֹק בַּלֵּב – שֶׁמַּה שֶּׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו יִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה: לֹא מֵבִין כְּלוּם! רַק מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה! אֲפִלּוּ יִרְאֶה מַה שֶּׁיִּרְאֶה, יִזְכֹּר: ה’ כָּל יָכוֹל! ה’ רוֹאֶה כָּל מַה שֶּׁאֲנִי לֹא רוֹאֶה! ה’ יָכוֹל בְּרֶגַע אֶחָד לַהֲפֹךְ הַכֹּל לְטוֹבָה! אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִים לְקַלְקֵל תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִים לְתַקֵּן! ה’ מֵכִין תְּרוּפָה לִפְנֵי הַמַּכָּה!