בשדי יער עמוד 189-190

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 189-190

פֶּרֶק חֲמִישִׁי – יִשּׁוּב הַדַּעַת

אַחַת מֵהַהַגְדָּרוֹת שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת הַנְּכוֹנָה הִיא: יִשּׁוּב הַדַּעַת. כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוּהֲרַ”ן תִּנְיָנָא בְּתוֹרָה י’: “מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב-הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר-לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה’”.
כַּמּוּבָן, עִנְיַן יִשּׁוּב הַדַּעַת הַמּוּבָא בְּשִׂיחָה זוֹ, יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת אַךְ וְרַק בְּשָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת. אָז יֵשׁ אֶת הַזְּמַן לְיַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ “הֵיטֵב” – כִּלְשׁוֹן רַבֵּנוּ – “מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְכוּ’ וְכוּ’”. וְאָכֵן כָּךְ הָיָה מְכַנֶּה הָרַב לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֶּר זַ”ל, זְקַן בְּרֶסְלֵב, אֶת שְׁעַת הַהִתְבּוֹדְדוּת: “שָׁעָה שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת”. רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ הַגְדָּרָה אַחֶרֶת לְהִתְבּוֹדְדוּת. וּבְרֹב הַפְּעָמִים כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עַל הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, הָיָה קוֹרֵא לָזֶה: שָׁעָה שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת. וְעַל הַשָּׁעָה הַזֹּאת שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת, יֵשׁ הַבְטָחָה מְפֹרֶשֶׁת מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁמִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ, בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה’!
הַהַגְדָּרָה שֶׁל הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת כְּשָׁעָה שֶׁל “יִשּׁוּב הַדַּעַת”, הִיא נִצְרֶכֶת מְאֹד. כִּי בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה, וּבְעִקָּר בִּתְפִלָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת הֵיטֵב כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּהֶמְשֵׁךְ.

חָזָק וְתַקִּיף

וְתֵדַע, שֶׁעִקַּר יִשּׁוּב הַדַּעַת הוּא לְבָרֵר לְעַצְמוֹ מַה הִיא הָאֱמֶת בְּאֹפֶן בָּרוּר וְחָזָק כָּל כָּךְ, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ מַה ה’ מְצַוֶּה עָלָיו בְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, לְלֹא שׁוּם סָפֵק כְּלָל. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁלּוֹ חָזָק וְתַקִּיף מְאֹד, בְּאֹפֶן שֶׁיַּאֲרִיךְ אֶצְלוֹ זְמַן וְלֹא יַחֲלֹף מִדַּעְתּוֹ, כַּמּוּבָא בְּשִׂיחָה אַחֶרֶת, הַמַּקְבִּילָה לְשִׂיחָה זוֹ, הַמּוּבֵאת בְּשִׂיחוֹת הָרַ”ן:
“…וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה יִשּׁוּב הַדַּעַת, אֵין הַדַּעַת הַמְיֻשָּׁב מַאֲרִיךְ זְמַן אֶצְלוֹ, וְתֵכֶף וּמִיָּד חוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדַּעַת מִמֶּנּוּ. וְגַם אוֹתוֹ הַמְּעַט הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אֵינוֹ חָזָק וְתַקִּיף אֶצְלוֹ. מֵחֲמַת זֶה אֵין מְבִינִים שְׁטוּת הָעוֹלָם הַזֶּה. אֲבָל אִם הָיָה לְהָאָדָם שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף הָיָה מֵבִין שֶׁהַכֹּל שְׁטוּת וָהֶבֶל…”

לְהַאֲמִין בְּעַצְמוֹ

אֶחָד מֵהַגּוֹרְמִים הַחֲשׁוּבִים בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, שֶׁעַל יָדָם הוּא יִהְיֶה אָכֵן חָזָק וְתַקִּיף, וְיַאֲרִיךְ אֶצְלוֹ זְמַן וְכוּ’, הוּא שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּאֲמִין בְּעַצְמוֹ. דְּהַיְנוּ שֶׁיַּאֲמִין, שֶׁמַּה שֶּׁהִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת, הוּא אָכֵן הָאֱמֶת. וְאָז לֹא יוּכַל שׁוּם דָּבָר וְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם לְהָזִיז אוֹתוֹ מֵהָאֱמֶת הַזּוֹ. עוֹד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה תַּקִּיף בִּרְצוֹנוֹ כָּל כָּךְ, שֶׁאַף שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִלְּהַשִּׂיגָם, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וְקָשָׁה – הוּא יִלָּחֵם וְיִתְאַמֵּץ לְהַגִּיעַ לַמַּטָּרָה שֶׁלּוֹ! כִּי מֵאַחַר שֶׁבָּרוּר לוֹ שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת, אֲזַי שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יָכוֹל לְהַחֲלִישׁ אוֹתוֹ אוֹ לְהָנִיא אוֹתוֹ מִלְּהַגִּיעַ לַמַּטָּרָה שֶׁלּוֹ. וְכָךְ יַצְלִיחַ לְהַשְׁלִים אֶת הַשְּׁאִיפוֹת שֶׁלּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל יוֹתֵר, וְזֶה נִקְרָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת.
כָּל עוֹד נִשְׁאָר לָאָדָם אֵיזֶה סָפֵק מַה הִיא הָאֱמֶת וּמַה הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, וּמַה נִּדְרָשׁ מִמֶּנּוּ בְּפֹעַל, הַיֵּצֶר הָרָע יוּכַל לְהַטְעוֹתוֹ וּלְהַכְשִׁילוֹ בְּקַלֵּי קַלּוּת. הֵן עַל יְדֵי שֶׁיְּבַלְבֵּל אוֹתוֹ לְהִתְנַהֵג שֶׁלֹּא כְּפִי הָאֱמֶת, וְהֵן עַל יְדֵי שֶׁיְּיָאֵשׁ אוֹתוֹ מִלְּהַשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת. לָכֵן יָדוּעַ, שֶׁ”סָּפֵק” בְּגִימַטְרִיָּה “עֲמָלֵק”, וְהַסְּפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בַּצִּוּוּיִים שֶׁנִּצְטַוָּה הֵם הָ”עֲמָלֵק” שֶׁבּוֹ, הַמַּכְשִׁיל אוֹתוֹ בַּעֲבֵרוֹת וּבִפְגָמִים, וּמַחֲלִישׁ אוֹתוֹ וּמוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִלְּהַתְמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ וּלְהַצְלִיחַ לְהַשְׁלִים אֶת שְׁאִיפוֹתָיו.
כִּי פְּגָם זֶה שֶׁל חֹסֶר הַבֵּרוּר: מַה הִיא הָאֱמֶת, אֵינוֹ פְּגָם בָּאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא בִּלְבַד אוֹ בַּצַּדִּיקִים, אֶלָּא בְּעִקָּר הוּא פְּגָם בֶּאֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ. כִּי כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין בְּעַצְמוֹ, שֶׁמַּה שֶּׁלּוֹמֵד בַּתּוֹרָה, וּמַה שֶּׁשָּׁמַע מֵהַצַּדִּיק – זֶה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, וְזוֹ הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. וְלֹא יְוַתֵּר לְעַצְמוֹ, וְיִלָּחֵם עַל הָאֱמֶת הַזֹּאת, וְלֹא יִתְבַּטֵּל לְשׁוּם אָדָם, וְיִתְעַקֵּשׁ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְקַיְּמָהּ בִּשְׁלֵמוּת.