בשדי יער עמוד 201-202

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 201-202

וְצָרִיךְ שֶׁיַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה עַל הָעִנְיָן הַזֶּה לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה בְּיוֹם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רַחֵם עָלַי, עֲזֹר לִי לָדַעַת יְדִיעָה בְּלֵב שָׁלֵם שֶׁאֵין מַצָּב בָּעוֹלָם שֶׁמֻּתָּר אָז לִכְעֹס, וְאֵין מַצָּב בָּעוֹלָם שֶׁמִּשְׁתַּלֵּם לִכְעֹס, תְּרַחֵם עָלַי וְתַעֲזֹר לִי שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי לֹא יְפַתֶּה אוֹתִי שֶׁבַּמַּצָּב הַזֶּה מֻתָּר לִכְעֹס, אוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה שָׁוֶה לִכְעֹס, מִשְׁתַּלֵּם לִכְעֹס. וְאִם אֶכְעַס צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לִי בָּרוּר שֶׁעָבַרְתִּי עֲבֵרָה, וְאֶבְדֹּק אֵיךְ הַיֵּצֶר הָרַע פִּתָּה אוֹתִי, כֵּיצַד הוּא רִמָּה אוֹתִי, אֵיפֹה הַחוֹמָה שֶׁלִּי פְּרוּצָה עֲדַיִן, וּמֵאֵיזֶה סֶדֶק בַּחוֹמָה הַיֵּצֶר הָרַע נִכְנַס אֵלַי. עַד שֶׁיִּהְיֶה לִי שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף שֶׁלֹּא לִכְעֹס בְּשׁוּם מַצָּב, שֶׁהַלֵּב לֹא יְפַתֶּה אוֹתִי בְּשׁוּם מַצָּב בָּעוֹלָם שֶׁכְּדַאי אוֹ מֻתָּר אוֹ מִשְׁתַּלֵּם לִכְעֹס.
וְכָךְ יִתְפַּלֵּל יוֹם יוֹם עַל זֶה, לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה, וְיַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אֵיךְ עָבַר הַיּוֹם הַקּוֹדֵם, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְשַׁל בְּכַעַס יִתְבּוֹנֵן וְיִלְמַד בְּאֵיזֶה אֹפֶן הַיֵּצֶר הָרַע פִּתָּה אוֹתוֹ, וְאֵיזוֹ פִּרְצָה הוּא מָצָא אֶצְלוֹ, וְיִסְגֹּר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲלִיט הַחְלָטָה חַד מַשְׁמָעִית, שֶׁגַּם בְּמִקְרֶה כְּגוֹן זֶה אָסוּר לִכְעֹס. וּמֵאוֹתוֹ הַיּוֹם יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל, עַל דָּבָר זֶה בִּפְרָטִיּוּת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. תְּרַחֵם עָלַי שֶׁגַּם אִם תַּעֲמִיד אוֹתִי בְּנִסָּיוֹן כָּזֶה תַּעֲזֹר לִי לֹא לִכְעֹס וְשֶׁיִּהְיֶה לִי שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב תַּקִּיף וְחָזָק שֶׁזֶּה אָסוּר.
כִּי בֶּאֱמֶת בְּסַךְ הַכֹּל הַנִּסְיוֹנוֹת וְהָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁבָּהֶן הָאָדָם עָלוּל לְהִכָּשֵׁל בְּכַעַס הֵן בּוֹדְדוֹת. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָאָדָם נִכְשָׁל בְּכַעַס שׁוּב וָשׁוּב בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת: בְּחִנּוּךְ יְלָדִים; בִּשְׁלוֹם בַּיִת; בַּעֲבוֹדָה. וְאִם יִבְדֹּק בְּכָל פַּעַם בְּאֵיזֶה אֹפֶן וּבְאֵילוּ מַצָּבִים הַיֵּצֶר הָרַע מַכְשִׁיל אוֹתוֹ, וִייַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ הֵיטֵב בְּנוֹגֵעַ לְאוֹתָם מַצָּבִים, אֲזַי יוּכַל לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן בַּפַּעַם הַבָּאָה, וְזֶה נִקְרָא עֲבוֹדָה נְכוֹנָה שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת.
וְהָעִקָּר שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁבְּכָל זֹאת יִכָּשֵׁל וְיִכְעַס, יִהְיֶה לוֹ בָּרוּר – נִכְשַׁלְתִּי. הַיֵּצֶר הָרַע רִמָּה אוֹתִי; פִּתָּה אוֹתִי. וַאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַכַּעַס הַזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, לָמָּה כָּעַסְתִּי? כִּי כָּךְ וְכָךְ הַיֵּצֶר הָרַע פִּתָּה אוֹתִי שֶׁבַּמִּקְרֶה הַזֶּה כְּדַאי לִכְעֹס, מִשְׁתַּלֵּם לִכְעֹס, וַעֲדַיִן חָסֵר לִי יִשּׁוּב הַדַּעַת בִּנְקֻדּוֹת תָּרְפָּה הַלָּלוּ וְכוּ’.
וְדַע! שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לָאָדָם כָּל אַרְבַּעַת הַחֲלָקִים שֶׁהִזְכִּיר רַבֵּנוּ: שֵׂכֶל. מְיֻשָּׁב. חָזָק. וְתַקִּיף! כִּי אִם חָסֵר רַק אֶחָד מֵהֶם – הָאָדָם לֹא יַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן, הוּא יִפֹּל! כִּי יִהְיוּ לוֹ סְפֵקוֹת וְהוּא יִפֹּל בְּוַדַּאי.
רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹד עַל אֵיזֶה דָּבָר וְלִקְנוֹת אוֹתוֹ. כִּי בְּלִי זֶה – אֲפִלּוּ שֶׁמִּתְפַּלֵּל – אֲבָל עֲדַיִן בְּתוֹכוֹ חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ מַצָּבִים שֶׁמֻּתָּר לִכְעֹס בָּהֶם אָז מַה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת תּוֹעִיל? הוּא כְּאִלּוּ סוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ וּבֶאֱמֶת ה’ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ לְפִי מַה שֶּׁהִתְפַּלֵּל, שֶׁהִתְפַּלֵּל שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לֹא לִכְעֹס כְּפִי שֶׁלְּדַעְתּוֹ צְרִיכִים לֹא לִכְעֹס, וְאִלּוּ בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת שֶׁלְּדַעְתּוֹ צָרִיךְ לִכְעֹס נִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עַל אוֹתָם מִקְרִים, וַה’ נָתַן לוֹ בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהִתְפַּלֵּל.
וְדַע שֶׁדֶּרֶךְ זוֹ הִיא נְכוֹנָה לְכָל הַמִּדּוֹת וְכָל הַתַּאֲווֹת, וְאִם יַעֲשֶׂה הָאָדָם יִשּׁוּב הַדַּעַת כָּרָאוּי, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף, וְיַרְבֶּה לְהִתְפַּלֵּל וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, הוּא בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה’.
כַּמּוּבָן, שֶׁחֵלֶק חָשׁוּב מְאֹד מִיִּשּׁוּב הַדַּעַת הוּא לְהוֹדוֹת עַל כָּל יְשׁוּעָה בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁעוֹבֵד עָלָיו, כְּגוֹן אִם עָמַד בְּאֵיזֶה נִסָּיוֹן אוֹ שֶׁהִשְׁתַּפֵּר בְּאֵיזוֹ מִדָּה, צָרִיךְ שֶׁיּוֹדֶה עַל כָּךְ, וְרַק אָז יַמְשִׁיךְ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו אֵיפֹה צָרִיךְ עוֹד שִׁפּוּר.
וְעַתָּה אָנוּ מְבִינִים הֵיטֵב מַדּוּעַ לֹא הוֹעִילָה לוֹ הַתְּפִלָּה לְאוֹתוֹ יְהוּדִי. כִּי לֹא הָיָה לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת, וּמִמֵּילָא לֹא הָיָה לוֹ דַּעַת בְּרוּרָה לְהָשִׁיב אֶל הַלֵּב, וְכָל תְּפִלּוֹתָיו רַק בָּנוּ חוֹמָה חֶלְקִית, מְלֵאָה בְּחוֹרִים וּבִפְרָצוֹת, שֶׁמִּשָּׁם הָיָה נִכְנַס לוֹ הַכַּעַס בְּכָל פַּעַם, וְלָכֵן הוּא לֹא רָאָה שׁוּם תּוֹצָאוֹת לִתְפִלָּתוֹ. כִּי בְּוַדַּאי תְּפִלָּתוֹ הוֹעִילָה לְחַזֵּק אֶת אוֹתָן נְקֻדּוֹת שֶׁהָיוּ בְּרוּרוֹת לוֹ, אֲבָל שׁוּב, הַדָּבָר דּוֹמֶה לְחוֹמָה שֶׁבָּנוּ אוֹתָהּ בַּצּוּרָה הַחֲזָקָה וְהַמְבֻצֶּרֶת בְּיוֹתֵר בִּקְטָעִים מְסֻיָּמִים, וּבִקְטָעִים אֲחֵרִים הִשְׁאִירוּ אוֹתָהּ פְּתוּחָה לִרְוָחָה. וְכָךְ לֹא הוֹעִילוּ הַבִּצּוּרִים הַחֲזָקִים, מֵאַחַר וּמִכִּוּוּן אַחֵר יָכוֹל הָאוֹיֵב לְהִכָּנֵס.
וְעַתָּה אָנוּ מְבִינִים הֵיטֵב מַדּוּעַ תָּלָה רַבֵּנוּ אֶת עִנְיַן הָרִחוּק מֵה’ בְּחֹסֶר יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְלֹא בְּחֹסֶר תְּפִלָּה. כִּי הַתְּפִלָּה, בְּלֹא יִשּׁוּב הַדַּעַת, גַּם הִיא לֹא יְכוֹלָה לְהוֹעִיל. וּמִמֵּילָא הַכֹּל עוֹמֵד עַל יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְרַק אַחֲרֵי כֵן עַל הַתְּפִלָּה.