בשדי יער עמוד 253-254

חֶשְׁבּוֹן עִם אֱמוּנָה

לָכֵן הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁצְּרִיכִים לָדַעַת הֵיטֵב, לִפְנֵי שֶׁנִּגָּשִׁים לְכָל עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּא בִּטְרוּנְיָה עִם בְּרִיּוֹתָיו. כִּי ‘בְּכָל יוֹם יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ’. הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ שֶׁהָאָדָם הוּא לֹא מַלְאָךְ, וְהַטַּעֲנָה הַיְחִידָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הָאָדָם בְּכָל עֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הִיא: מַדּוּעַ לֹא בִּקַּשְׁתָּ אֶת עֶזְרָתִי? מַדּוּעַ חָשַׁבְתָּ שָׁאַתָּה יָכוֹל לְבַד לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרְךָ? וְגַם עַכְשָׁו, שֶׁכְּבָר טָעִיתָ בְּעִנְיָן זֶה, וְלֹא בִּקַּשְׁתָּ מַסְפִּיק אֶת עֶזְרָתִי וּבִגְלַל זֶה נִכְשַׁלְתָּ, גַּם עַכְשָׁו אֵין לִי טַעֲנָה כָּל כָּךְ עַל עֶצֶם הַכִּשָּׁלוֹן, אֶלָּא עַל כָּךְ שֶׁאֵינְךָ עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַחֵטְא.
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁהָאָדָם קָרוּץ מֵחֹמֶר וְעָשׂוּי לְהִכָּשֵׁל הַרְבֵּה מְאֹד. לָכֵן גַּם עַל זֶה טַעֲנָתוֹ הַיְחִידָה לָאָדָם הִיא: וְעַכְשָׁו שֶׁנִּכְשַׁלְתָּ, מַדּוּעַ אֵינְךָ מִתְוַדֶּה לְפָנַי וּמְבַקֵּשׁ סְלִיחָה? כִּי לְהַגִּיד לְךָ שֶׁלֹּא לַחֲטֹא כְּלָל – אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, שֶׁתֵּכֶף וּמִיַָּד תַּפְסִיק לְגַמְרֵי לַחֲטֹא. אֲבָל לְהַגִּיד לְךָ, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְשַׁלְתָּ תַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה – זֶה אֶפְשָׁרִי וְאֶפְשָׁרִי. וּבִרְבוֹת הַזְּמַן, עִם הַתְּשׁוּבָה שֶׁתַּעֲשֶׂה וְעִם הַתְּפִלּוֹת שֶׁתְּבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתִי – אָז כְּבָר לֹא תֶחֱטָא כְּלָל.

לָכֵן אָדָם שֶׁנִּכְשַׁל בְּמַה שֶּׁנִּכְשַׁל – אֲפִלּוּ בָּעֲבֵרָה הַחֲמוּרָה בְּיוֹתֵר – צָרִיךְ דָּבָר רִאשׁוֹן לִזְכֹּר שֶׁ’תְּשׁוּבָה’ אֵין פֵּרוּשָׁהּ לִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ וְלִהְיוֹת בְּעַצְבוּת, אֶלָּא ‘תְּשׁוּבָה’ פֵּרוּשָׁה לְהִתְוַדּוֹת וּלְהִתְחָרֵט וּלְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לַעֲשׂוֹת בְּלִי שִׂמְחָה. לָכֵן קֹדֶם לַכֹּל וְלִפְנֵי הַכֹּל יֹאמַר: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ! ה’ רָצָה לְהַרְאוֹת לִי שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל בִּלְעָדָיו, כִּי הוּא אוֹהֵב אוֹתִי וְרוֹצֶה שֶׁאֶהְיֶה קָרוֹב אֵלָיו, וְהָרְאָיָה לְכָךְ, שֶׁהֲרֵי אֲנִי הָלַכְתִּי בִּלְעָדָיו וְתִרְאֶה לְאָן נָפַלְתִּי..
עַכְשָׁו שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי כְּבָר, מַה ה’ יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה מִמֶּנִּי? הַאִם רוֹצֶה הוּא שֶׁאֶהְיֶה בְּעַצְבוּת? שֶׁאֶרְדֹּף אֶת עַצְמִי? כְּאִלּוּ אֲנִי מְצִיאוּת, כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ בַּיָּדַיִם שֶׁלִּי? שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁאֶחֱזֹר עַל הַטָּעוּת שֶׁבִּגְלָלָהּ נִכְשַׁלְתִּי, דְּהַיְנוּ לָלֶכֶת בְּלִי ה’? בְּוַדַּאי רוֹצֶה הוּא שֶׁאֶתְחַזֵּק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וְאַאֲמִין שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, שֶׁזֶּה יָבִיא אוֹתִי לִתְפִלָּה, וְאֶעֱשֶׂה תְּשׁוּבָה.

אַחַר כָּךְ יֹאמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹדָה רַבָּה לְךָ שֶׁאַתָּה מַרְאֶה לִי שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל בִּלְעָדֶיךָ, מֵעַתָּה תְּזַכֶּה אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח אוֹתְךָ, וְכָל דָּבָר אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, וְלֹא אֶעֱשֶׂה שׁוּם דָּבָר בְּלִי תְּפִלָּה וְכוּ’.
רַק אָז – כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂמֵחַ וּמֹחוֹ מְשֻׁחְרָר וּמְפֻקָּח – יָכוֹל הוּא לָגֶשֶׁת הָלְאָה לָעֲבוֹדָה שֶׁל תְּשׁוּבָה וְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וְהַכֹּל בְּלִי שׁוּם רְדִיפָה עַצְמִית וּבְלִי שׁוּם עַצְבוּת, רַק בְּבַקָּשָׁה וְתַחֲנוּנִים אֶל ה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּסְלַח לוֹ עַל חֶטְאוֹ, וְיַחֲזִיר אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנָיו, וִיקָרֵב אוֹתוֹ, וְשֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לְהַבָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְשֶׁיּוֹאִיל בְּחַסְדּוֹ לִקְשֹׁר אוֹתוֹ וּלְחַבֵּר אוֹתוֹ אֶל הָאֱמוּנָה, וְיָאִיר בּוֹ אֶת אוֹר הָאֱמוּנָה שֶׁעַל יָדָהּ יוּכַל לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ וְשֶׁיִּתֵּן בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה וְאַהֲבַת ה’ וְכַדּוֹמֶה.

כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה…

בִּשְׁבִיל לְקָרֵב אֶת הַדְּבָרִים אֶל הַדַּעַת וְאֶל הַשֵּׂכֶל נָבִיא מַעֲשֵׂה שֶׁסִּפֵּר הַצַּדִּיק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ”א. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
“אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים. מַעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ, וְהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד, וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל, וּבְוַדַּאי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה, הוּא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, בִּפְרָט עַתָּה, שֶׁמָּסַר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, בְּוַדַּאי הָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְהָיוּ שָׁם כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה וְכָל הַדֻּכָּסִים וְהַשָּׂרִים, וְהָיוּ שְׂמֵחִים מְאֹד עַל הַמִּשְׁתֶּה.
וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ, וְהָיָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְהָיָה שָׁם כָּל מִינֵי שִׂמְחָה, מִקְּהִלּוֹת וּבַדְרָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל מִינֵי שִׂמְחָה, הַכֹּל הָיָה שָׁם עַל הַמִּשְׁתֶּה.
וּכְשֶׁנַּעֲשֹוּ שְׂמֵחִים מְאֹד, עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ: הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה, בְּכֵן תִרְאֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה, רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה. גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ, כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶּׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה, אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאֹד…”