בשדי יער עמוד 289-290

כָּל זֶה כָּתַבְנוּ בִּשְׁבִיל לְחַזֵּק אֶת הַנְּקֻדָּה, שֶׁכָּל אָדָם חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וְהַזְּמַן הַזֶּה הוּא הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, כִּי לְלֹא שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, מָתַי יַעֲשֶׂה הָאָדָם אֶת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ? תּוֹךְ כְּדֵי עֲשִׂיַּת שְׁאָר דְּבָרִים? אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְיִשּׁוּב הַדַּעַת אֲמִתִּי, כְּשֶׁהוּא נָתוּן לְלַחַץ הַחַיִּים וּלְמִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם, וּמִבְּלִי לִהְיוֹת פָּנוּי לְגַמְרֵי, לְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ. וְזֶה גַּם בֶּטַח לֹא מַרְאֶה עַל רְצִינוּת, לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְשׁוּבָה בְּרִשּׁוּל כָּזֶה.

וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּבֵאוּר הֲלָכָה עַל שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים סִימָן תקעא, שֶׁמֵּבִיא אֶת מַה שֶׁכָּתַב הַשְּׁלָ”ה הַקָּדוֹשׁ בְּשֵׁם סֵפֶר חֲרֵדִים, שֶׁתַּלְמִיד חָכָם לֹא יְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ, רַק יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ יִתְרַחֵק מִבְּנֵי אָדָם, וְיִתְבּוֹדֵד בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וְיִקְשֹׁר מַחֲשַׁבְתּוֹ בּוֹ כְּאִלּוּ כְּבָר עוֹמֵד לְפָנָיו בְּיוֹם הַדִּין, וִידַבֵּר לָאֵל יִתְבָּרַךְ כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר הָעֶבֶד אֶל רַבּוֹ וְהַבֵּן אֶל אָבִיו… וְכוֹתֵב עוֹד: וְהָעִקָּר הַבְּכִיָּה וְהַוִּדּוּי וְהַגְּדָרִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה זֹאת לְעוֹלָם, וְה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב. ע”כ.

וְהִנֵּה, הַבֵּאוּר הֲלָכָה הַנַּ”ל הִזְכִּיר הַנְהָגָה שֶׁל יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל מִי שֶׁהָאֱמֶת יְקָרָה לוֹ, מֵבִין הֵיטֵב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם פָּשׁוּט לְהִתְרַחֵק יוֹם שָׁלֵם מִבְּנֵי אָדָם, וְעוֹד לַעֲסֹק בִּתְשׁוּבָה יוֹם שָׁלֵם, וְגַם כָּל אֶחָד מֵבִין שֶׁבְּרִבּוּי חֲטָאָיו, לֹא צָרִיךְ שֶׁיְּחַכֶּה לְסוֹף הַשָּׁבוּעַ עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וּמַה גַּם שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל, הוּא יִשְׁכַּח מַה שֶּׁהָיָה בִּתְחִלַּת הַשָּׁבוּעַ. אֶלָּא כָּל יוֹם וָיוֹם צְרִיכִים לַעֲסֹק בִּתְשׁוּבָה.

כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְחַכֶּה לְסוֹף הַשָּׁנָה בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כִּי אִם יְחַכֶּה אָדָם לִימֵי אֱלוּל עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל חֲטָאָיו וַעֲווֹנוֹתָיו, אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ, כִּי יִשְׁכַּח אֶת רֻבָּם, וְעוֹד, כֵּיצַד יוּכַל לִחְיוֹת כָּל אוֹתָם יָמִים עַד אֱלוּל כְּשֶׁמַּשָּׂא הָעֲווֹנוֹת עַל כְּתֵפוֹ, וְכָל מִינֵי יִסּוּרִים וְצַעַר בָּאִים עָלָיו בְּשֶׁל עֲווֹנוֹתָיו? וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמּוּבָן עַל פִּי כָּל הַמּוּבָא לְעֵיל, שֶׁזּוֹ שְׁטוּת גְּדוֹלָה לִסְמֹךְ עַל יְמֵי הַתְּשׁוּבָה בְּסוֹפָהּ שֶׁל הַשָּׁנָה, בְּעוֹד שֶׁאֶפְשָׁר בְּכָל יוֹם לְהַמְתִּיק אֶת כָּל הַדִּינִים וְלִחְיוֹת חַיִּים מְתוּקִים, וּבִפְרָט שֶׁמְּאֹד חָשׁוּב לְהַגִּיעַ לְאוֹתָם יְמֵי תְּשׁוּבָה בְּלִי אוֹתוֹ מִצְבּוֹר עָצוּם שֶׁל הָעֲבֵרוֹת שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, וְכָךְ יָכוֹל לַעֲסֹק בְּאוֹתָם יְמֵי רָצוֹן בִּתְשׁוּבָה יוֹתֵר עֲמֻקָּה וִיסוֹדִית, וְלִזְכּוֹת לְהִתְעַלּוּת אֲמִתִּית.

נִמְצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁכָּתוּב עַל יְמֵי אֱלוּל וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁצְּרִיכִים לַעֲסֹק בָּהֶם בִּתְשׁוּבָה, זֶה לֹא בָּא לְבַטֵּל אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל כָּל יוֹם מִימוֹת הַשָּׁנָה, אֶלָּא לְעוֹרֵר אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁאִם לֹא עָסְקוּ בִּתְשׁוּבָה כָּרָאוּי כָּל הַשָּׁנָה, לְכָל הַפָּחוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁבָּהֶם דָּנִים אֶת הָאָדָם כֵּיצַד תֵּרָאֶה הַשָּׁנָה הַבָּאָה שֶׁלּוֹ, וְגוֹזְרִים מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת וְכַד’, יִתְעוֹרְרוּ לְהַתְחִיל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְכַמּוּבָן שֶׁרְצוֹן ה’ הוּא שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כָּל הַשָּׁנָה וְכָל הַחַיִּים.

וְזֶה מַה שֶּׁמּוּבָא בְּמַהַרְשָׁ”א, עַל מַה שֶׁתִּקְּנוּ חֲזַ”ל, שֶׁשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הָרֶגֶל יַתְחִילוּ לִלְמֹד אֶת הִלְכוֹת הָרֶגֶל, וּבְעִקָּר לִפְנֵי סֻכּוֹת וְלִפְנֵי פֶּסַח. וְשׁוֹאֵל הַמַּהַרְשָׁ”א הַקָּדוֹשׁ: מַדּוּעַ לֹא תִּקְּנוּ חֲזַ”ל תַּקָּנָה זוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁגַּם הֵם מִן הַתּוֹרָה?
וְהוּא מְתָרֵץ, שֶׁמַּה שֶּׁתִּקְּנוּ לִלְמֹד אֶת הִלְכוֹתֵיהֶם שֶׁל הָרְגָלִים, הוּא מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי גָּדוֹל מִשְּׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. כְּגוֹן: בְּפֶסַח יֶשְׁנוֹ אִסּוּר אֲכִילַת חָמֵץ, וּבְסֻכּוֹת בּוֹנִים סֻכָּה וְנוֹטְלִים אַרְבָּעָה מִינִים וְכוּ’, אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּמָה עוֹסְקִים? בִּתְשׁוּבָה – וְזֶה שַׁיָּךְ לְכָל יוֹם וְיוֹם מִימוֹת הַשָּׁנָה, וְאֵין כָּאן שׁוּם דְּבַר חִדּוּשׁ שֶׁלֹּא רְגִילִים בּוֹ, וְלָכֵן אֵין צֹרֶךְ לִלְמֹד אֶת הִלְכוֹתֵיהֶם.

הַחַיִּים הַטּוֹבִים

הַמַּסְקָנָה הַיּוֹצֵאת מִכָּל הָאָמוּר עַד כָּאן, שֶׁעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה חַיָּב לִהְיוֹת חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מֵחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם שֶׁל הָאָדָם, וְהוּא הַמַּבְטִיחַ לָאָדָם חַיִּים יָפִים וְטוֹבִים בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבֵין בָּעוֹלָם הַבָּא.

וְזֶה דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְגִּישׁ וּלְהָבִין הֵיטֵב, שֶׁהַבּוֹרֵא בָּרָא עוֹלָם יָפֶה וְנָאֶה עַד מְאֹד, הַמֻּנְהָג בְּצֶדֶק גָּמוּר, וְאֵין שׁוּם טָעוּת וּמִקְרֶה בְּחַיָּיו שֶׁל הָאָדָם, וּבֶאֱמֶת אָמוּר הָאָדָם לִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים וְיָפִים מְאֹד, מְלֵאִים בְּתַעֲנוּג נִפְלָא – אִם רַק יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח, וּבְוַדַּאי לֹא יִתָּכֵן לַחְשֹׁב שֶׁהָאָדָם יִהְיֶה מָסוּר לְיִסּוּרִים סְתָם כָּךְ, בְּלֹא סִבָּה. כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁהַבּוֹרֵא בָּרָא אֶת הָאָדָם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה נָתוּן לִפְגָעִים רָעִים עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה, אֶלָּא הַכֹּל תָּלוּי בָּאָדָם – אִם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ ה’, וִיקַיֵּם מִצְווֹתָיו וְיִשָּׁמֵר מִלַּחְטֹא, הוּא יִחְיֶּה חַיִּים טוֹבִים.