בשדי יער עמוד 305-306

וְעַתָּה, אִם אָדָם מַאֲמִין בְּכָל מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ עַד כָּאן, מֻכְרָח שֶׁיִּהְיוּ לוֹ מֵהַיּוֹם חַיִּים יָפִים שֶׁל שַׁלְוָה וְשֶׁקֶט וּרְגִיעוּת. כִּי יִהְיֶה לוֹ בִּטָּחוֹן שָׁלֵם, שֶׁבְּוַדַּאי כָּל יִסּוּרִים שֶׁה’ יִשְׁלַח לוֹ, הוּא יוּכַל בְּנָקֵל לְהָבִין עַל מַה בָּאוּ, וּלְתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְתַקֵּן לְפִי הַמָּקוֹם שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הָעֲווֹנוֹת שֶׁל הַהֹוֶה, דְּהַיְנוּ מֶה עָלָיו לְתַקֵּן עַכְשָׁו שֶׁהוּא עוֹד לֹא תִּקֵּן, שֶׁזֶּה הַרְבֵּה יוֹתֵר קַל. וְיִהְיֶה לוֹ בִּטָּחוֹן שָׁלֵם, שֶׁבְּוַדַּאי זֶה יוֹעִיל לוֹ, שֶׁיֵּעָלְמוּ כָּל הַיִּסּוּרִים מִיָּד, וְעוֹד יִהְיוּ לוֹ שִׂמְחָה וַהֲנָאָה מִכָּל הָעִנְיָן, מֵאַחַר וְסוֹף כָּל סוֹף הוּא רוֹצֶה לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ, וְהוּא נֶהֱנֶה לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ. וְעַכְשָׁו שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁתָּמִיד הוּא יוּכַל, אִם יִרְצֶה, לְהָבִין עַל מַה בָּאִים לוֹ הַיִּסּוּרִים, וְהוּא תָּמִיד יוּכַל לְתַקְּנָם, וְהֵם יָסוּרוּ, וְאִם שׁוּב יָבוֹאוּ לוֹ עוֹד יִסּוּרִים, הוּא יוּכַל לְהָבִין וּלְתַקֵּן כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הוּא מֵבִין שֶׁבְּוַדַּאי הוּא רַק יַעֲלֶה מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, וְיִתְעַלֶּה בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וְאֵילוּ חַיִּים יָפִים יוֹתֵר יְכוֹלִים לִהְיוֹת לְאָדָם שֶׁבֶּאֱמֶת שָׂם לְנֶגֶד עֵינָיו אֶת הַתַּכְלִית וְרוֹצֶה לָצֵאת מְתֻקָּן מֵהָעוֹלָם הַזֶּה. וְנִמְצָא שֶׁהַשֵּׂכֶל הַזֶּה, שֶׁעוֹמֵד עַל הַיְסוֹד שֶׁ”אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן”, הוּא רַק מֵבִיא לָאָדָם שַׁלְוַת נֶפֶשׁ, שִׂמְחַת חַיִּים, בִּטָּחוֹן וּרְגִיעוּת.

רַחְמָנוּת שֶׁאֵין כָּמוֹהָ

וּבֶאֱמֶת, זוֹהִי רַחְמָנוּת שֶׁאֵין כָּמוֹהָ, מַה שֶּׁהַבּוֹרֵא מְרַמֵּז לָאָדָם מֶה עָלָיו לְתַקֵּן. וְכִי הָאָדָם רוֹצֶה לִחְיוֹת כָּל יָמָיו בְּטָעוּת? אַדְּרַבָּה וְאַדְּרַבָּה, כָּל תַּעֲנוּגוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת רַק מִמַּה שֶּׁמְּרַמְּזִים לוֹ מִשָּׁמַיִם עַל הַטָּעֻיּוֹת שֶׁלּוֹ, וְכָךְ הוּא מִתְקַדֵּם בְּרוּחָנִיּוּת, וּמְשַׁפֵּר עוֹד דָּבָר וְעוֹד דָּבָר. וְלָכֵן כָּל בַּר דַּעַת שֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים, הוּא מוֹדֶה בִּמְאֹד מְאֹד לַבּוֹרֵא שֶׁמַּעֲמִיד אוֹתוֹ עַל טָעוּתוֹ, וְכַאֲשֶׁר נִגָּשׁ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, הוּא אֵינוֹ חוֹשֵׁב כְּלָל עַל הַיִּסּוּרִים, אִם יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ אוֹ לֹא, כִּי רַק דָּבָר אֶחָד מְעַנְיֵן אוֹתוֹ: מָה הָאֱמֶת? אֵיפֹה הוּא טוֹעֶה? וְאָדָם כָּזֶה בְּוַדַּאי מוֹצֵא מָה עָלָיו לְתַקֵּן, כִּי זֶהוּ כָּל רְצוֹנוֹ – לָדַעַת מָה עָלָיו לְתַקֵּן – וּ”בְדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה מוֹלִיכִין אוֹתוֹ”.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה “חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ” רַק כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵהַיִּסּוּרִים. כְּלוֹמַר, לֹא אִכְפַּת לוֹ שֶׁהוּא טוֹעֶה, וְלֹא אִכְפַּת לוֹ לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶר, הוּא רַק רוֹצֶה שֶׁקֶט, שֶׁיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ כְּבָר הַיִּסּוּרִים, וּבִשְׁבִיל זֶה הוּא “מוּכָן” גַּם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְצָא מָה עָלָיו לְתַקֵּן, מֵאַחַר וְהוּא לֹא מְעֻנְיָן בֶּאֱמֶת לְתַקֵּן אֶת חַיָּיו וּלְהִסְתַּכֵּל עַל תַּכְלִיתוֹ.

לָכֵן רוֹאִים שֶׁיֶּשְׁנָם כָּאֵלֶּה, שֶׁלַּמְרוֹת כָּל הַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁעוֹשִׂים, הַדִּינִים רַק מִתְגַּבְּרִים עֲלֵיהֶם ר”ל. כִּי הֵם לְמַעֲשֶׂה רוֹצִים שֶׁה’ יְוַתֵּר לָהֶם, שֶׁזֶּהוּ פְּגָם גָּדוֹל מְאֹד, וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ”ל: כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן – יִוָּתְרוּ מֵעָיו, ר”ל. וְזֶה מִשּׁוּם, שֶׁלְּהַגִּיד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן, פֵּרוּשׁוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא אַכְזָרִי ח”ו. עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: יֶלֶד שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל רַק שׁוֹקוֹלָד כָּל הַיּוֹם, וְאָבִיו מְוַתֵּר לוֹ, הַאִם אָב זֶה הוּא רַחְמָן? לֹא וָלֹא, הוּא אַכְזָרִי! שֶׁמַּנִּיחַ לְיַלְדּוֹ לְהַזִּיק לְעַצְמוֹ. כָּךְ אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְוַתֵּר לָאָדָם וְיַנִּיחַ לוֹ לְהִשָּׁאֵר בְּטָעוּתוֹ, הַאִם זוֹ רַחְמָנוּת? לֹא, זוֹ אַכְזָרִיּוּת לְהָנִיחַ אֶת הָאָדָם לְהַעֲבִיר אֶת חַיָּיו בְּטָעוּת, וּלְהַגִּיעַ לְעוֹלַם הָאֱמֶת, וּלְהִצְטָרֵךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם הָאֱמֶת שֶׁהִכְחִישׁ בְּמֶשֶׁךְ שְׁנוֹת חַיִּים…

לָכֵן עָנְשׁוֹ שֶׁל הָאוֹמֵר שֶׁה’ הוּא וַתְּרָן, הוּא בְּמֵעָיו, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי הַמֵּעַיִם הֵם מְקוֹם הָרַחֲמִים, כַּמּוּבָא בְּאִדְרָא רַבָּא, וְכַמּוּבָא בַּפָּסוּק: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה’. (יִרְמְיָהוּ לא) – הַפָּסוּק מְקַשֵּׁר אֶת הָרַחֲמִים לְמֵעַיִם. לָכֵן אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁעָשָׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא אַכְזָרִי ח”ו, מְרַמְּזִים לוֹ עַל כָּךְ בַּמֵּעַיִם, שֶׁשָּׁם שׁוֹרִים הָרַחֲמִים, וּמֵאַחַר וְהוּא פָּגַם בָּרַחֲמִים נִפְגָּעִים הַמֵּעַיִם שֶׁלּוֹ.

וְעַתָּה, אִם הִגַּעְנוּ לַמַּסְקָנָה, שֶׁמִּי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, הוּא שָׂמֵחַ בְּיִסּוּרִים, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁהוּא לֹא מְחַכֶּה לַיִּסּוּרִים שֶׁיָּבוֹאוּ, אֶלָּא מַקְדִּים וְעוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְשׁוּבָה בְּכָל יוֹם. אָדָם שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה כֵּן הוּא סוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁמִּצַּד אֶחָד הוּא רוֹצֶה אֶת הָאֱמֶת, וְרוֹצֶה לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ כְּבָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא לְחַכּוֹת לָעוֹלָם הַבָּא בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת שֶׁהוּא טָעָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן, וּמַאֲמִין שֶׁה’ לֹא וַתְּרָן, וּמִצַּד שֵׁנִי, הוּא מְחַכֶּה לְקַבֵּל “מַכּוֹת” בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה… לָמָּה? לָמָּה לוֹ לְחַכּוֹת עַד שֶׁיְּקַבֵּל מַכּוֹת, לְעוֹרֵר אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה? הֲרֵי הֵבֵאנוּ לְעֵיל אֶת הַמָּשָׁל שֶׁל הָאָסִיר, שֶׁשַּׂר הַמִּשְׁפָּטִים נוֹתֵן לוֹ אֶפְשָׁרוּת לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ, וְאָז לֹא יִשְׁפְּטוּ אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין. כָּךְ הָאָדָם שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, אֵין שׁוּם סִבָּה לָתֵת לוֹ יִסּוּרִים, וְזוֹ בְּעַצְמָהּ נְקֻדַּת בִּטָּחוֹן עֲצוּמָה, שֶׁאָכֵן יֵשׁ לָאָדָם דֶּרֶךְ לִחְיוֹת חַיִּים יָפִים בְּלֹא שֶׁיִּשְׁפְּטוּ אוֹתוֹ כְּלָל מִלְמַעְלָה, כִּי הוּא שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ.