בשדי יער עמוד 271-272
הגן היומי בשדי יער, עמוד 271-272: ג. יַאֲמִין שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ לֹא יִתֵּן לוֹ נִסָּיוֹן שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ! פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ...
ג. יַאֲמִין שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ לֹא יִתֵּן לוֹ נִסָּיוֹן שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ! פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לָצֵאת מִמִּדָּה רָעָה זוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד וּתְפִלָּה. וְזֶהוּ הַכְּלָל הַבָּא:
ד. לִמּוּד. יִלְמַד בְּכָל יוֹם עַל מִדַּת הַכַּעַס – הַהֶפְסֵדִים שֶׁלָּהּ, וּלְעֻמָּתָם הָרְוָחִים שֶׁל הַמִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, וְהָעֵצוֹת לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וְכוּ’ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְצָרִיךְ שֶׁיִּלְמַד בְּסֵפֶר זֶה בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ עַל מִדַּת הַכַּעַס, וְכֵן יִלְמַד בִּסְפָרִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת בְּעֵרֶךְ ‘כַּעַס’, וְכֵן בְּלִקּוּטֵי עֵצוֹת, לִקּוּטֵי תְּפִלּוֹת וְעוֹד וָעוֹד, וְכָךְ יִהְיֶה לוֹ מִגְוָן שֶׁל דִּבּוּרִים וּתְפִלּוֹת, וְיִזְכֶּה לְקַבֵּל דַּעַת לְבַטֵּל אֶת הַכַּעַס עַל יָדָהּ.
ה. יִשּׁוּב הַדַּעַת. עַתָּה שֶׁלָּמַד מָה הָאֱמֶת וּמָה הֵם הַגְּדָרִים שֶׁל הַמִּדָּה הָרָעָה שֶׁל הַכַּעַס, יְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ הֵיטֵב וְיַחְשֹׁב עַל כָּל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְהַאִם בְּמִקְרִים אֵלּוּ מֻתָּר לִכְעֹס אוֹ שֶׁשָּׁוֶה לִכְעֹס? כְּגוֹן: הַאִם בִּשְׁבִיל חִנּוּךְ יְלָדִים מֻתָּר לִכְעֹס? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא. הַאִם בְּמִקְרֶה כָּזֶה וְכָזֶה שָׁוֶה לִכְעֹס? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא. וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ, כַּמְבֹאָר בַּפֶּרֶק “יִשּׁוּב הַדַּעַת”.
ו. תְּפִלָּה. יִקְבַּע לְעַצְמוֹ זְמַן לְהִתְפַּלֵּל עַל בִּטּוּל הַכַּעַס כָּל יוֹם, וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁעַל יְדֵי תְּפִלָּה הוּא יָכוֹל לְתַקֵּן הַכֹּל! אִם אָדָם יַרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת עַל נְקֻדָּה מְסֻיֶּמֶת, הוּא יִרְאֶה בְּחוּשׁ אֵיךְ הוּא מְקַבֵּל דַּעַת, וְרֹב הַמִּקְרִים שֶׁבֶּעָבָר הָיָה נִכְשָׁל בָּהֶם בְּכַעַס, עַתָּה הֵם אֵינָם בִּכְלַל נִסָּיוֹן בִּשְׁבִילוֹ. וּצְרִיכִים לִזְכֹּר שֶׁבְּכָל הָעֲבוֹדוֹת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַעֲבֹד, וּבִפְרָט בָּעֲבוֹדָה עַל הַכַּעַס, צְרִיכָה לִהְיוֹת עִקַּר תְּפִלָּתוֹ עַל אֱמוּנָה. שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי כָּל הַכַּעַס הוּא אַךְ וְרַק מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה.
ז. יְבַקֵּשׁ מַתְּנַת חִנָּם. אֲפִלּוּ אִם כְּבָר הִרְבָּה מְאֹד בִּתְפִלּוֹת, וַעֲדַיִן הוּא נִכְשָׁל הַרְבֵּה בְּכַעַס, תָּמִיד יִזְכֹּר שֶׁה’ לֹא חַיָּב לוֹ כְּלוּם, וְיַמְשִׁיךְ לְבַקֵּשׁ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים מַתְּנַת חִנָּם, וְכָךְ לְעוֹלָם לֹא תִּקְצַר רוּחוֹ, וְהוּא לֹא יִתְיָאֵשׁ וְיֵחָלֵשׁ מֵהַתְּפִלָּה, וְסוֹף כָּל סוֹף יִזְכֶּה בְּוַדַּאי לָצֵאת מִמִּדַּת הַכַּעַס בִּשְׁלֵמוּת, כְּמוֹ שֶׁזָּכוּ רַבִּים שֶׁהָלְכוּ בִּתְמִימוּת עַל פִּי הַצְּעָדִים הַנַּ”ל.
ח. תּוֹדָה וְהוֹדָאָה. יוֹדֶה בְּכָל יוֹם לְבוֹרֵא עוֹלָם עַל עֶצֶם זֶה שֶׁהוּא מְזַכֶּה אוֹתוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַל מִדַּת הַכַּעַס, וְיוֹדֶה לוֹ עַל כָּל נִסָּיוֹן שֶׁל כַּעַס שֶׁזָּכָה לַעֲמֹד בּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא עָמַד בּוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְרַק עָצְמַת כַּעֲסוֹ יָרְדָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יוֹדֶה לְבוֹרֵא עוֹלָם עַל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה שֶׁמְּזַכֶּה אוֹתוֹ בָּהּ, וְכָךְ תִּהְיֶה לוֹ הִתְחַזְּקוּת לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּבוֹרֵא עוֹלָם יַעֲזֹר לוֹ, מֵחֲמַת שֶׁרוֹאֶה שֶׁמּוֹדֶה לוֹ כָּרָאוּי.
לְנַצֵּל אֶת פֶּתַח הַמִּלּוּט
אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה הִתְבּוֹדְדוּת כַּמֻּזְכָּר, יֵשׁ לוֹ הַבְטָחָה שֶׁמֻּזְכֶּרֶת בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְעוֹד מִדְרָשִׁים רַבִּים, שֶׁלֹּא יָדוּנוּ אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל חֲטָאָיו, כִּי “כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה – אֵין דִּין לְמַעְלָה”, וְעוֹד הוּא יְקַבֵּל שָׂכָר עַל מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, וְהוּא יוּכַל לִרְאוֹת בְּחוּשׁ, אֵיךְ חַיָּיו נִהְיִים יָפִים וּנְעִימִים וְקַלִּים מְאֹד. כִּי בְּוַדַּאי, מֵחֲמַת שֶׁהוּא שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, וְשׁוּב אֵין עָלָיו דִּינִים, אִם כֵּן הַכֹּל הוֹלֵךְ לוֹ בַּחַיִּים מְצֻיָּן. לְעֻמַּת זֹאת, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּמִשְׁפָּט יוֹמְיוֹמִי, אַל יִתְפַּלֵּא שֶׁכָּל הַזְּמַן יֵשׁ עָלָיו דִּינִים וְיִסּוּרִים, כִּי מֵאַחַר וְאֵינוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, אֲזַי “כְּשֶׁאֵין דִּין לְמַטָּה – יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה”, וְשׁוֹפְטִים אוֹתוֹ עַל כָּל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וּמִי יֹאמַר שֶׁיָּכוֹל לָצֵאת זַכַּאי בַּמִּשְׁפָּט? הֵן לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חַי, וּמִמֵּילָא יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים ר”ל.
מִשּׁוּם מָה, בְּנֵי אָדָם לֹא מְנַצְּלִים אֶת הָאֶפְשָׁרוּת הַנִּפְלָאָה וְהַמְּלֵאָה בְּרַחֲמִים הַזֹּאת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַבּוֹרֵא, לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהִנָּצֵל מִן הַדִּין. הֵם מַעֲדִיפִים לַעֲבֹר אֶת חַיֵּיהֶם עִם כָּל מַשָּׂא הַדִּינִים שֶׁעֲלֵיהֶם, שֶׁמֵּהֶם בָּאִים כָּל מִינֵי יִסּוּרִים מִיִּסּוּרים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים. צַעַר וְעָגְמַת נֶפֶשׁ; בְּעָיוֹת בְּפַרְנָסָה; יִסּוּרִים מֵהַיְלָדִים; חֳלָיִים רָעִים ל”ע וְעוֹד וָעוֹד ר”ל. וְאַחֲרֵי הַכֹּל, הֵם לֹא נִפְטָרִים מִלִּהְיוֹת נֶעֱנָשִׁים עֲלֵיהֶם גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא… בְּנֵי אָדָם פָּשׁוּט לֹא מְבִינִים, אֵיזֶה פֶּתַח מִלּוּט קַל וּפָשׁוּט הַבּוֹרֵא נָתַן לָאָדָם בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים, לְהִמָּלֵט מִן הַדִּין.
לָכֵן, עַל אַף שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְנוּ עִנְיָן זֶה הַרְבֵּה, וְאַף הֵבֵאנוּ מָשָׁל לְעִנְיָן זֶה, נָבִיא בְּכָאן עוֹד מָשָׁל, שֶׁאָנוּ מְקַוִּים שֶׁיַּעֲזֹר, לְהַחְדִּיר לַלֵּב וּלְעוֹרֵר כָּל אֶחָד וְאַחַת, לְנַצֵּל אֶת הַמַּתָּנָה הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת, שֶׁנָּתַן לוֹ הַבּוֹרֵא – הַתְּשׁוּבָה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור