בשדי יער עמוד 321-322

הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ

וּמִכָּאן אָנוּ גַּם מְבִינִים מַדּוּעַ אֲנָשִׁים לוֹמְדִים תּוֹרָה וּגְמָרָא וְאֵינָם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. כִּי לְהַגִּיעַ לַהֲבָנַת הַגְּמָרָא הוּא אַךְ וְרַק עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה. מִנַּיִן לוֹמְדִים זֹאת? מִתּוֹרָה ט”ו, שֶׁשָּׁם מַסְבִּיר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, כֵּיצַד זוֹכִים לָאוֹר הַגָּנוּז בַּתּוֹרָה עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל מִשְׁפָּט. וְכוֹתֵב שָׁם, שֶׁתְּחִלַּת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הִיא שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל עֲסָקָיו, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְיִרְאָה, וְאַחַר כָּךְ כּוֹתֵב, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַיִּרְאָה עִם דַּעַת, שֶׁאִם לֹא כֵּן, עַל יִרְאָה זוֹ נֶאֱמַר: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ – כִּי יִרְאָה שֶׁהִיא בְּלִי דַּעַת הִיא כְּסִילוּת. וְכִי הָאָדָם צָרִיךְ לִפְחֹד מֵה’, כְּאִלּוּ שֶׁה’ הוּא אֵיזֶה שׁוֹטֵר ח”ו, הָעוֹמֵד עָלָיו וּמְחַכֶּה לִתְפֹּס אוֹתוֹ בְּאֵיזוֹ טָעוּת? שֶׁרַק מְחַכֶּה לְהִזְדַּמְּנוּת לְהַעֲנִישׁ אוֹתוֹ ח”ו?

הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לְךָ, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁנָּפַלְתָּ תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה. אָז לָמָּה אַתָּה מְפַחֵד מֵה’? הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לְךָ שֶׁאִם נָפַלְתָּ תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, יֵשׁ יוֹתֵר מִזֶּה? הַמֶּלֶךְ מְחַיֵּךְ, אָז מָה אַתָּה מְפַחֵד? לָכֵן הַיִּרְאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת עִם דַּעַת. שֶׁפָּשׁוּט מֵבִין, שֶׁהַמֶּלֶךְ הוּא מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא, וְהוּא צִוָּה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְאִם הָאָדָם לֹא מַצְלִיחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ עָלָיו לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה. הַמֶּלֶךְ לֹא רוֹצֶה שֶׁהָאָדָם יִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ וְיִהְיֶה עָצוּב – זוֹ כְּסִילוּת. הוּא רַק רוֹצֶה שֶׁיִּתְוַדֶּה לְפָנָיו וְיֹאמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה, וְתַחֲזִיר אוֹתִי בִּתְשׁוּבָה.

וְכִי ה’ יִתְבָּרַךְ הוּא שׁוֹטֵר? הוּא אַבָּא רַחְמָן. בְּוַדַּאי שֶׁהוּא לֹא מְוַתֵּר. אֲבָל אִם הָאָדָם יַעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם תְּשׁוּבָה, הוּא יִמְחַל לוֹ. אִם יִלְמַד לְפַשְׁפֵּשׁ וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּכָל יוֹם בְּמַעֲשָׂיו, יֵשׁ לוֹ הַבְטָחָה מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא לֹא יִשְׁפֹּט אוֹתוֹ, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה. וְכִי יֵשׁ רַחְמָנוּת יוֹתֵר מִזּוֹ?

לָכֵן, עַל יְדֵי מִשְׁפָּט יוֹמְיוֹמִי בְּוַדַּאי זוֹכֶה שֶׁתִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עִם דַּעַת, שֶׁמַּשִּׂיג אֶת רַחְמָנוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, בְּמַה שֶּׁנָּתַן לוֹ אֶפְשָׁרוּת לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה לְעֵיל. שֶׁכְּשֶׁמַּגִּיעַ לְיִרְאָה עִם דַּעַת, אֲזַי זוֹכֶה לְהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אֲנִי-חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה. וְנַדְגִּישׁ: לְאֵיזוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה הָאָדָם עַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם עַל כָּל עֲסָקָיו? לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה בִּלְבַד. רַק אַחֲרֵי כֵן, עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה, דְּהַיְנוּ לְהָבִין פְּשַׁט גְּמָרָא, אָז מַסְבִּיר רַבֵּנוּ, שֶׁזּוֹכֶה בְּעִקְבוֹת כָּךְ לִתְפִלָּה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, וְרַק אָז זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר.

וְעַכְשָׁו מוּבָן הַכֹּל. בְּלִי תְּשׁוּבָה יוֹם יוֹם הָאָדָם לֹא מֵבִין אֲפִלּוּ פְּשָׁט בַּגְּמָרָא. הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הַתּוֹרָה כְּלָל, כִּי הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הַמֶּסֶר שֶׁל ה’ אֵלָיו: מָה ה’ רוֹצֶה מִמֶּנִּי? אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הַפִּלְפּוּלִים שֶׁלּוֹ. אֶת הַגַּאֲוָה שֶׁלּוֹ.

הִנֵּה, הַגְּמָרָא שֶׁהֵבֵאנוּ עַל בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁנֶּחְלְקוּ: נֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא וְכוּ’. אֵיךְ יִתָּכֵן לִלְמֹד גְּמָרָא זוֹ וְלֹא לְהַתְחִיל לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת? אֵין זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא מְבִינִים אֶת פְּשַׁט הַגְּמָרָא כְּלָל, וְהָאוֹר שֶׁלָּהּ נִסְתָּר לְגַמְרֵי, וְזֶה בִּגְלַל שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מִשְׁפָּט יוֹמְיוֹמִי.

עוֹד דֻּגְמָא: אָמְרוּ חֲזַ”ל, שֶׁאִם אָדָם רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָשָׂה עֲבֵרָה בַּיּוֹם, אֵין לְהַרְהֵר אַחֲרָיו, כִּי בְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה בַּלַּיְלָה. וַאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים: עַל מִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁבְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה? בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי רַק עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּכָל יוֹם שָׁעָה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, שֶׁבּוֹדֵק אֶת עַצְמוֹ מֶה עָשָׂה מֵאֶתְמוֹל וְעַד הַיּוֹם, וּכְשֶׁרוֹאֶה שֶׁחָטָא, הוּא מִיָּד עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה. וְשׁוּב אָנוּ רוֹאִים עֻבְדָּה בַּשֶּׁטַח, שֶׁהַרְבֵּה לָמְדוּ אֶת מַאֲמַר חֲזַ”ל זֶה, וְלַמְרוֹת זֹאת לֹא קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם שָׁעָה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן, וְזֶה מִשּׁוּם שֶׁהֵם לֹא הֵבִינוּ מַה שֶּׁלָּמְדוּ.

מַדּוּעַ אֵין מְבִינִים אֶת פְּשַׁט הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁהִזְכַּרְנוּ וְעוֹד הַרְבֵּה? אֶת זֶה לָמַדְנוּ בְּתוֹרָה ט”ו הַנַּ”ל, שֶׁרַק כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּכָל יוֹם, רַק אָז הוּא זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה.

לָכֵן זְכֹר הֵיטֵב, הַסֵּדֶר הוּא כָּךְ: עַל יְדֵי שֶׁמְּפַשְׁפֵּשׁ וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו, זוֹכֶה לְיִרְאָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה כֵּן בְּכָל יוֹם, זוֹכֶה לְדַעַת, וְאָז זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה – לְהָבִין פְּשַׁט הַגְּמָרָא, אָז זוֹכֶה לִתְפִלָּה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר.