בשדי יער עמוד 309-310

מָה הִיא בֶּאֱמֶת הַתַּכְלִית?

צְרִיכִים לִזְכֹּר: הַתַּכְלִית הִיא לָדַעַת אֶת ה’ וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ, וְאֵיךְ זֶה יִתָּכֵן בְּלִי אֱמֶת? רַק אָדָם שֶׁחַי בֶּאֱמֶת הוּא מְחֻבָּר עִם ה’, וְאִם הוּא חַי בְּשֶׁקֶר, הוּא מְנֻתָּק מֵה’. לָכֵן הָעִקָּר הוּא לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת. וְכִי הָאָדָם רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶר? אֶת מִי הוּא מְרַמֶּה? רַק אֶת עַצְמוֹ. כָּאן הוּא טוֹעֶה, וְאוֹמֵר שֶׁזֶּה בְּסֵדֶר. כָּאן הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר לֹא טוֹב וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁכָּכָה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת, וְכָךְ הוּא חַי בְּשֶׁקֶר.

וְזֶה הַיְסוֹד שֶׁל חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ שְׁאִיפָה לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל אֱמֶת, לַחֲזֹר לָאֱמֶת, לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת. וְזֶהוּ לְמַעֲשֵׂה מַה שֶּׁה’ רוֹצֶה מֵהָאָדָם, שֶׁרַק לֹא יַשְׁלֶה וְלֹא יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ. לָכֵן גַּם בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר לְכָךְ שֶׁיֵּשׁ דִּינִים עָלָיו אוֹ אֵין דִּינִים, יֵשׁ יִסּוּרִים אוֹ אֵין יִסּוּרִים, מַה זֶּה מְשַׁנֶּה? הָעִקָּר הוּא: אַתָּה רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶר? וַהֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁהַבּוֹרֵא שֶׁחוֹתָמוֹ אֱמֶת, יַסְכִּים עִם הַשֶּׁקֶר שֶׁל הָאָדָם, וְיִמָּנַע מִלְּעוֹרְרוֹ עַל יְדֵי יִסּוּרִים רַק מִתּוֹךְ רַחֲמִים פְּסוּלִים, שֶׁלֹּא יִסְבֹּל הַמִּסְכֵּן… וְעַכְשָׁו מוּבָן שֶׁכָּל הַדִּינִים הֵם מִשּׁוּם שֶׁה’ לֹא וַתְּרָן, וְלָכֵן הוּא לֹא מְוַתֵּר עַל הָאֱמֶת, אֲפִלּוּ שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָאָדָם יִצְטָרֵךְ לְקַבֵּל עוֹד מַכּוֹת וְעוֹד מַכּוֹת, וַאֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא צַעַר מִכָּךְ שֶׁהָאָדָם סוֹבֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. הוּא מוּכָן לְהִצְטַעֵר בִּשְׁבִיל לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לָאֱמֶת – וְזוֹ הָרַחְמָנוּת הָאֲמִתִּית.

אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים: לָמָּה לִפְלוֹנִי אֵין יִסּוּרִים כָּמוֹנִי? הוּא חוֹטֵא לֹא פָּחוֹת מִמֶּנִּי! יִתָּכֵן שֶׁזֶּה מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ אָדָם הוּא אֲמִתִּי! הוּא מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת! לָכֵן יֵשׁ לוֹ פָּחוֹת יִסּוּרִים. כִּי זֶה כָּל הָעִנְיָן שֶׁל מִדַּת הַדִּין, שֶׁרוֹצָה רַק הַכְנָעָה, שֶׁהָאָדָם יַפְסִיק לְהִתְחַמֵּק מֵהָאֱמֶת וְיַפְסִיק לְחַפֵּשׂ תֵּרוּצִים לְהַצְדִּיק אֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֶה עַל הָאֱמֶת: הַדָּבָר הַזֶּה וְהַזֶּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה הוּא לֹא בְּסֵדֶר. כַּמּוּבָא עִנְיָן זֶה בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת, עַל הַגִּבּוֹר, שֶׁמְּסַמֵּל אֶת מִדַּת הַדִּין, שֶׁרוֹצֶה רַק הַכְנָעָה.

אָדָם הוֹלֵךְ מָלֵא בְּיִסּוּרִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ – חוֹבוֹת, בְּעָיוֹת שֶׁל שְׁלוֹם בַּיִת, בְּעָיוֹת עִם הַיְלָדִים, בְּעָיוֹת עִם הָרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ, עַצְבוּת, יֵאוּשׁ, חֹשֶׁךְ וְכוּ’ וְכוּ’, וְהוּא לֹא מֵבִין: לָמָּה אֲנִי סוֹבֵל כָּל כָּךְ? וְאִלּוּ הַבּוֹרֵא פּוֹנֶה עַכְשָׁו וְאוֹמֵר לוֹ: קֹדֶם כָּל תֵּרָגַע. תִּנְשֹׁם עָמֹק. תֵּשֵׁב עִם עַצְמְךָ. תְּחַפֵּשׂ אֵיפֹה אַתָּה, וּמִי אַתָּה, וּמָה הִיא הָאֱמֶת. אַל תְּחַפֵּשׂ פִּתְרוֹנוֹת מִיָּד. אַל תְּצַפֶּה לְתַקֵּן הַכֹּל מִיָּד. תַּעְלִים עֵינְךָ מֵהַיִּסּוּרִים. תִּשְׁכַּח אוֹתָם לְשָׁעָה אַחַת. וְכָל רְצוֹנְךָ בַּשָּׁעָה הַזֹּאת יִהְיֶה לְהִתְקָרֵב לָאֱמֶת, בְּלִי שׁוּם אִינְטְרֶס. פָּשׁוּט לְהִתְקָרֵב לָאֱמֶת. וְכָךְ תַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת.

וְשׁוּב נַחְזֹר וְנַזְכִּיר: א – תִּשְׁכַּח אֶת הַיִּסּוּרִים לְשָׁעָה אַחַת. ב – אַל תְּצַפֶּה לְתַקֵּן הַכֹּל בְּיוֹם אֶחָד. ג – אַל תִּרְצֶה לִפְטֹר אֶת בְּעָיוֹתֶיךָ בְּיוֹם אֶחָד. ד -תִּרְצֶה אֶת הָאֱמֶת בְּכָל לְבָבְךָ. ה – תִּרְצֶה לְהִתְקָרֵב לַה’ בְּכָל מְאֹדֶךָ. ו – וּתְדַבֵּר עִם ה’ שָׁעָה אַחַת. וְאַתָּה תִּרְאֶה עַיִן בְּעַיִן שֶׁמִּדַּת הַדִּין תַּעֲזֹב אוֹתְךָ וְה’ יִתְמַלֵּא עָלֶיךָ בְּרַחֲמִים וְתַתְחִיל לִרְאוֹת יְשׁוּעָה מִיּוֹם לְיוֹם!

וְזֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב: רַק תּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. תִּכָּנַע. אוֹ אוּלַי אַתָּה רוֹצֶה שֶׁקֶט? אִם כֵּן, מַה הַהֶבְדֵּל בֵּינְךָ לְבֵין מְבַלֵּי עוֹלָם, שֶׁרַק רוֹצִים אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה? אָז אַתָּה “דָּתִי” שֶׁרַק רוֹצֶה אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה – אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל. וְזוֹ הַסִּבָּה, מַדּוּעַ אָדָם רוֹאֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הִתְבּוֹדְדוּת וְלֹא נִמְתָּקִים הַדִּינִים, כִּי הוּא רַק מְחַפֵּשׂ עֵצוֹת לְהִפָּטֵר מֵהַיִּסּוּרִים, לְהִפָּטֵר מֵהַגִּבּוֹר, אֲבָל הַגִּבּוֹר רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה. רַק שֶׁתּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, שֶׁתַּכִּיר אֶת מְקוֹמְךָ.

הַדְּרִישׁוֹת הֵן הֶגְיוֹנִיּוֹת
 
יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁמַּרְגִּישִׁים, שֶׁה’ מַנְהִיג אוֹתָם יוֹתֵר מִכְּפִי יְכָלְתָּם, מֵעַל לְדַרְגָּתָם. כַּמּוּבָן שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לִטְעֹן כֵּן. זֶה לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁהַבּוֹרֵא מִתְנַהֵג עִם הָאָדָם יוֹתֵר מֵהַמַּדְרֵגָה שֶׁלּוֹ. וְהָרְאָיָה לְכָךְ הִיא, שֶׁהַבּוֹרֵא לֹא דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה מִיָּדִית, וְלֹא דּוֹרֵשׁ שֶׁהָאָדָם יִתְפַּלֵּל עַל כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֻּלָּם – בְּיוֹם אֶחָד וְכוּ’ כוּ’, וְרַק כְּשֶׁיְּמַלֵּא דְּרִישׁוֹת אֵלּוּ, רַק אָז יִהְיֶה לוֹ שֶׁקֶט. הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתִּהְיֶה עָנָו בִּשְׁלֵמוּת, תֵּכֶף וּמִיָּד, וְשֶׁתִּהְיֶה בַּעַל אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, תֵּכֶף וּמִיָּד וְכוּ’ וְכוּ’.