בשדי יער עמוד 311-312

אֶלָּא, הַבּוֹרֵא רַק רוֹצֶה שֶׁתּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי כח, יג) מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם, שֶׁמַּשְׁמַע מִזֶּה, שֶׁרַק כְּשֶׁעוֹזֵב אֶת הַחֵטְא מְרַחֲמִים עָלָיו. בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ אִם לֹא עוֹזֵב מִיָּד, רַק מֵבִין שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת וְהוּא רוֹצֶה לַעֲזֹב, גַּם הוּא יְרֻחָם. כִּי הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ שֶׁהָאָדָם רוֹצֶה, וְשֶׁיִּקַּח לוֹ זְמַן עַד שֶׁיּוּכַל לַעֲזֹב אֶת הַחֵטְא. לָכֵן זֶהוּ הַמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹנִי – תּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.

וְלָכֵן, אֵין לוֹ לָאָדָם לְמַהֵר בְּחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ, וּלְבַקֵּשׁ “סְלִיחָה וּסְלִיחָה וּסְלִיחָה” בְּלִי שׁוּם מַחֲשָׁבָה וְיִשּׁוּב הַדַּעַת, רַק בִּשְׁבִיל לְהִפָּטֵר מִן הַיִּסּוּרִים. כִּי כָּאָמוּר לְעֵיל, אִם הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְהִפָּטֵר מֵהַיִּסּוּרִים, זֶה מְעוֹרֵר דִּינִים. וַאֲפִלּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַכֹּל עַל פִּי הַסֵּפֶר. דְּהַיְנוּ שֶׁיַּאֲמִין שֶׁהַכֹּל צוֹדֵק, וְשֶׁאֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן, וְשֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְכוּ’ וְכוּ’. כִּי אָדָם כָּזֶה שֶׁיַּעֲשֶׂה הַכֹּל בְּלִי לְבַקֵּשׁ מֵה’ בֶּאֱמֶת מָה הוּא רוֹצֶה – הוּא לֹא יַצְלִיחַ לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים.

לָכֵן הַדֶּרֶךְ הִיא: דָּבָר רִאשׁוֹן – לִשְׁכֹּחַ לִמְשֹׁךְ שָׁעָה מִכָּל הַיִּסּוּרִים וְהַצָּרוֹת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת בֶּאֱמֶת יִשּׁוּב הַדַּעַת, בִּרְגִיעוּת וּבְסַבְלָנוּת, וּלְחַפֵּשׂ וְלִרְאוֹת בֶּאֱמֶת מָה ה’ רוֹצֶה. וְחִפּוּשׂ הָאֱמֶת הוּא כָּל כָּךְ חָשׁוּב וְחָזָק, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם רַק רוֹצֶה אֶת הָאֱמֶת, אֲפִלּוּ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּקַּח לוֹ הַרְבֵּה זְמַן לִמְצֹא אוֹתָהּ, הוּא כְּבָר חַי בֶּאֱמֶת, וְזֶה מַמְתִּיק אֶת כָּל הַדִּינִים.
כַּאֲשֶׁר אָדָם מַצְלִיחַ לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב דַּעַת, וְיוֹדֵעַ מָה הָאֱמֶת, אֲפִלּוּ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהָאֱמֶת הַזֹּאת, עֶצֶם זֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת וְהוּא שׁוֹאֵף לָזֶה, זֶה נִקְרָא אֱמֶת. אֲבָל בְּלֹא יְסוֹד זֶה שֶׁל חִפּוּשׂ הָאֱמֶת, הַהִתְבּוֹדְדוּת נֶהְפֶּכֶת לִהְיוֹת כְּעֵין שִׂיחַת חֵרְשִׁים: ה’ מְרַמֵּז לָאָדָם לְתַקֵּן דָּבָר מְסֻיָּם, וְהָאָדָם לֹא שׁוֹמֵעַ מָה ה’ רוֹצֶה, וְהוּא מְדַבֵּר עִם ה’ נְאוּמִים לְפִי הִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. וְאָז ה’ לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, כִּי זֶה לֹא הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ, שֶׁיִּנְאַם לְפָנָיו, וְהוּא גַּם לֹא בִּקֵּשׁ מֵהָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה תּוֹךְ רֶגַע. רַק שֶׁיְּבָרֵר מָה הָאֱמֶת, בִּרְגִיעוּת. וְיִשְׁאַל בִּפְשִׁיטוּת: מַהוּ הֶעָווֹן? מַהוּ הַחִסָּרוֹן?

לְדֻגְמָא: מַה הֶעָווֹן שֶׁלִּי? שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים? שֶׁאֲנִי לֹא עוֹבֵד עַל פְּגַם הַבְּרִית? אֵיפֹה הַטָּעוּת שֶׁלִּי? וּכְשֶׁיָּבִין יֹאמַר: הִנֵּה, הֵבַנְתִּי מַה הָאֱמֶת. וַאֲנִי גַּם מֵבִין שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגָּל לְתַקֵּן פְּגָם זֶה בְּבַת אַחַת. וַאֲנִי גַּם מֵבִין, שֶׁהַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגָּל לְתַקֵּן בְּבַת אַחַת. אֲבָל אֲנִי רָגוּעַ. כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ מַה הַכִּוּוּן. וְגַם ה’ כִּבְיָכוֹל רָגוּעַ. שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֲנִי בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן.

הַשֶּׁקֶר וְהָאֱמֶת

כִּי כָּל הַשֶּׁקֶר הוּא, רַק כַּאֲשֶׁר הָאָדָם אוֹמֵר שֶׁלֹּא צְרִיכִים לִשְׁמֹר אֶת הָעֵינַיִם. אֲבָל, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם אוֹמֵר שֶׁכֵּן צְרִיכִים לִשְׁמֹר אֶת הָעֵינַיִם, אֲבָל אֲנִי לֹא מְסֻגָּל. לֹא יָכוֹל. אֲנִי צָרִיךְ אֶת עֶזְרָתְךָ הַבּוֹרֵא. אִלְמָלֵא הַקָּבָּ”ה עוֹזְרוֹ וְכוּ’. אֵין אָסוּר מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְכוּ’ וְכוּ’. זוֹ אֱמֶת.

וְשׁוּב נַדְגִּישׁ, שֶׁגַּם כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ מַה הַכִּוּוּן לַעֲבוֹדָה, וְהוּא מְמַהֵר לַעֲבֹד עַל הַדָּבָר, זֶה בְּעַצְמוֹ פְּגָם לִפְעָמִים. כִּי א’ – יֵשׁ בָּזֶה בְּחִינָה שֶׁל רָצוֹן לְהִפָּטֵר מֵהַיִּסּוּרִים, וְזֶה גַּם מַרְאֶה שֶׁהוּא לֹא רוֹצֶה לְהִכָּנַע, וּלְקַבֵּל לְעֵת עַתָּה אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁלּוֹ. וּב’ – יֵשׁ בָּזֶה גַּם בְּחִינָה שֶׁל “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי”. כִּי בְּוַדַּאי הָאָדָם רוֹצֶה לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה, וְלַעֲבֹד בְּלִי הַפְסָקָה עַד שֶׁיַּשִּׂיג אֶת הַשֶּׁקֶט… וְזֶה לֹא נָכוֹן לַעֲבֹד כָּךְ. כִּי כָּל דָּבָר צְרִיכִים לְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּהַדְרָגָה, וְלָכֵן יִקְבַּע לוֹ זְמַן, כְּגוֹן חֲצִי שָׁעָה בְּיוֹם לַעֲבֹד לְתַקֵּן אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר, וְאָז הַתִּקּוּן יָבוֹא בִּשְׁלַבִּים וּבְהַדְרָגָה – וּבֶאֱמֶת.

וְזֶה הַמֶּסֶר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּדַעְתּוֹ בְּגִשְׁתּוֹ לְהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ: תֵּרָגַע! תַּעֲשֶׂה יִשּׁוּב דַּעַת. מָה אַתָּה לָחוּץ? מַה קָּרָה? תְּחַפֵּשׂ מָה הַטָּעוּת. מָה ה’ רוֹצֶה מִמְּךָ. מָה הַכִּוּוּן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה שֶׁלְּךָ, אַל תְּחַפֵּשׂ פִּתְרוֹנוֹת מִיָּדִיִּים. זֶה שׁוּב בִּשְׁבִיל לְהִפָּטֵר. לְאַט לְאַט. אַל תְּמַהֵר! אֵין קוּרְסִים לִמְשִׁיחִים מְזֹרָזִים. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלּוֹקְחִים שָׁנִים. אֲבָל כְּשֶׁבַּשָּׁמַיִם רוֹאִים שֶׁאַתָּה מֵבִין אֶת הַמַּצָּב, הַכֹּל נִמְתָּק. ה’ הִשִּׂיג אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאוֹתָם יִסּוּרִים שֶׁשָּׁלַח לְךָ: שֶׁאַתָּה אוֹחֵז בָּאֱמֶת.

כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט נָכוֹן זוֹ כָּזוֹ מְתִיקוּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר. וְהָעִקָּר זֶה הַכְנָעָה. כְּמוֹ שֶׁרַבֵּנוּ מֵבִיא בַּמַּעֲשֶׂה מֵהַגִּבּוֹר, שֶׁרוֹצֶה רַק הַכְנָעָה, לֹא שׁוּם דָּבָר אַחֵר. וְאִם לֹא נִכְנָעִים, מִתְגַּבְּרִים הַדִּינִים. לָכֵן: רַק תֵּשֵׁב וְתִתְבּוֹנֵן. בִּרְגִיעוּת. בֶּאֱמֶת. מָה הָאֱמֶת. וּמָה הַטָּעוּת שֶׁלְּךָ. כִּי יֶשְׁנָהּ בְּוַדַּאי טָעוּת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ לְתַקֵּן. לָכֵן תִּתְבּוֹנֵן: מָה אַתָּה יָכוֹל לְתַקֵּן.

כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֶת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהָקֵל אֶת הַתְּשׁוּבָה לַחוֹטְאִים, וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ מֵהָאָדָם “הָרִים וּגְבָעוֹת”, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד.