משמעת, זה חלק מהחיים

זאת עובדה. אדם עם משמעת
עצמית מחליט ומספיק! הוא מוציא
אל הפועל החלטות שקיבל על עצמו.
ואם תוסיפו לזה את מידת השמחה
תגלו שיש בכם יכולות שלא הכרתם.
 
 
במאמר הקודם למדנו, שחינוך הילדים, אפילו אם הוא ספוג בטונות של חום ואהבה, צריך להיות חינוך. כלומר, הנחלת ערכים והרגלי חיים נכונים – משמעת עצמית, עמידה בזמנים – כי על פי רוב, אדם ללא משמעת עצמית מאחר באופן קבוע. לא משנה מה הוא יעשה, תמיד הוא יאחר…
 
עובדה. יש אנשים שאת השבת הם מקבלים תמיד באיחור. איך זה יכול להיות? כשהשבת נכנסת בארבע אחר הצהריים בחורף, הם בסופו של דבר מקבלים אותה אולי באיחור קטן. אבל התמיהה עליהם היא בקיץ, כשהשבת נכנסת בשבע בערב והם לא מגיעים אליה רגועים כשהכל מוכן…
 
מצד שני, יש הרבה אנשים שבחצות היום של יום שישי, הכל מוכן וערוך אצלם בבית לשבת. איך הם עושים את זה?
 
בשתי מילים: משמעת עצמית!
 
כאשר יש לאדם משמעת עצמית הוא קובע לעצמי יעדים – משעה עד שעה עושה דבר מסוים, והלאה ליעד הבא. כך עומדים בזמנים וכך מספיקים להגיע למטרות שהצבנו לעצמנו. ולאדם כזה יש המון עזרה משמים, שהרי הוא רוצה לעמוד בלו"ז שקבע לעצמו, והוא גם החלטי, הוא לא מתעצל, גם לא 'מורח' את הזמן – ובדרך שאדם רוצה ללכת – מוליכין אותו! (ואין זה דומה למה שכתב רבי נחמן מברסלב בספר המידות, שכאשר אדם אומר 'כך וכך אעשה – לא יעלה בידו', זה עניין אחר ממש, משום שהוא רוצה לעשות משהו בלי תפילה, בלי עזרתו של השם, לכן הוא לא מצליח. כאן מדובר על רצון תקיף שבא יחד עם אמונה ותפילה, ואין כאן המקום להאריך בפלפול זה).
 
ובכן, משמעת עצמית היא שילוב של ישוב הדעת עם רצון תקיף, כפי שמצאנו בשיחות הר"ן, שכאשר יש לאדם ישוב הדעת ושכל מיושב, חזק ותקיף, הוא יכול להוציא את רצונותיו אל הפועל. אם כן, משמעת עצמית היא עבודה שקשורה באופן ישיר לעבודה על הרצון. וככל שהרצון גדול וחזק, כך העזרה משמים גדולה יותר.
 
העצבות וחלישות הדעת שתוקפת אנשים לא מעטים נובעת מהעובדה שאין להם רצון מבורר, והם לא מתאמצים לעמוד בקבלות שקיבלו על עצמם. התוצאה קשה – הדימוי והערך העצמי של אדם כזה יורד פלאים בעיניו, הוא נעשה עצוב ומרגיש לא יוצלח, לכן הוא רודף את עצמו וכן הלאה.
 
על זה אומר רבי נחמן מברסלב: "נכספתי מאוד להמשיך את העולם אל עשייה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור, וכיוצא". ואמר: "אפילו אותם אנשים הרחוקים מן הקדושה מאוד שנלכדו במצודה רעה, עד שרגילין בעבירות, חס ושלום, רחמנא לצלן רחמנא לשזבן, אף על פי כן הכוח של התורה גדול כל כך, עד שיכולה להוציא אותם מהעבירות שרגילין בהם, חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה, כי כוח התורה גדול מאוד!"
 
"וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות, דהיינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד, והכל בפשיטות בלי שום חכמות. והזהיר מאוד להיות בשמחה תמיד! והרבה מאוד לדבר עימנו מזה, מעניין שמחה, כמבואר בספרים הקדושים, אך יותר מזה הרבה לדבר עימנו בעל פה והזהיר מאוד בכמה אזהרות כמה וכמה פעמים להיות אך שמח תמיד!" (שיחות הר"ן, אות יט).
 
מדבריו של רבינו הקדוש, אנו מבינים שיש באדם כוח להחליט שהוא לומד כמות חומר מסוימת שקבע לעצמו – ומספיק אותה. ולמשמעת-עצמית זו יש כוח להוציא את האדם מכל הרע שלו! רבי נחמן קישר את דבריו למידת השמחה, שכן, אדם שעסוק כל הזמן בעשייה זה נותן לו שמחה וזריזות, וכן ההיפך, השמחה והזריזות מאפשרות לאדם להיות עסוק ולהינצל מעצלות וכבדות.
 
זאת עובדה. אדם עם משמעת עצמית מחליט ומספיק! הוא מוציא אל הפועל החלטות שקיבל על עצמו. ולמרות שעיקר המשמעת העצמית של האדם היא בענייני יראת שמים, והיא נובעת מיראת שמים ומקבלת ממנה את הכוח, אבל צריך להבין גם שזו מידה בפני עצמה. אפילו ללא קשר ליראת שמים יש לאדם כוח לעשות דברים שהוא קובע לעצמו מגודל כוח הרצון. וכאשר יש לאדם מידה זו, והיא מקבלת תוספת חיזוק מהתפילות והרצונות שמוציא בפיו, יש בה כוח אדיר. זה מסביר כיצד צדיקים שהתעלו והגיעו לדרגות גבוהות, ממש לא אנושיות, בחכמה ובידיעת התורה, בבקיאות ועמקות באופן שלא נתפס בשכל כלל, בדרגות הקדושה, פועלם, מסירות נפשם וכו' – הכל בא ממשמעת עצמית חזקה מאוד. קבעו יעד, ביצעו – והשיגו. כמובן, עם המון תפילות.
 
גם בתפילה עצמה יש חילוק בדרך בה אדם מתפלל. יש בחינה שאדם מתפלל עם כוונה שלמה לעשות כל שבכוחו כדי להשיג דבר מסוים, לכן הוא מתפלל כדי לקבל את הכוח מהשם, אבל הוא לא פוטר את עצמו רק בתפילה, עליו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות כדי להוציא מהכוח אל הפועל את רצונו. תפילה כזו תביא עמה תוצאות ברוכות.
 
ויש תפילה שהיצר הרע 'התלבש' בה, של כביכול 'אמונה', והאדם למעשה לא ממש מוכן לעשות הכל כדי להשיג את הדבר שהוא רוצה, הרצון שלו מאוד חלש, לכן הוא פוטר את עצמו בזה שהוא 'מתפלל'. אבל תפילה זו חלשה מאוד ולא ממש פועלת, כמו זו של אותו אדם שמוכן לעשות הכל כדי להשיג את המטרה. הבדל גדול יש בין השניים: אדם זה יודע שהכל בידי השם, לכן הוא מתפלל אליו ומבקש ממנו.
 
רבי נחמן מברסלב פעם ברח מפני העיפוש שהיה בטבריה, ובטעות קפץ מעל חומה שמתחתיה היה ים סוער, אך ברגע האחרון הצליח להיתלות בידו על חומה אולם לא היה לו כוח לעלות למעלה. וכך הוא היה תלוי מעל הגלים הסוערים בסכנת נפשות ממש, לכן הוא צעק אל השם וביקש ממנו שיעזור לו, והשם אכן הציל אותו. רבינו לקח זאת כדוגמא לאיך שאדם צריך לצעוק אל השם, כמו מי שתלוי מעל ים סוער במצב של סכנת נפשות.
 
רבי נתן מברסלב זי"ע ידע שהכל תלוי בתפילה, והוא גם קיים זאת הלכה למעשה. לאחר ששמע את השיחה הנ"ל מרבו, שעוררה אותו מאוד, הוא היה צועק כל הלילה אל השם כדי לקיים זאת. ואכן, רבי נתן זכה לקיים כל דיבור ששמע בפשיטות מכיוון שהייתה לו משמעת עצמית חזקה ואיתנה, על פיה מילא את סדר היום שלו כפי שציווה עליו רבינו.
 
מסופר על רבי לוי יצחק בנדר ע"ה, שהיה גיבור גדול בעל משמעת עצמית חזקה מאוד. היה לו סדר יום לימוד ממנו לא זז עד יום הסתלקותו. יום זה כלל קימת חצות כל לילה – קיץ וחורף, פרט ללילה אחד שלא קם משום שהיה בכלא הסובייטי בסכנת מוות אחרי חקירות ועינויים קשים.
 
גם אצל משה רבינו אנו לומדים זאת. משה רבינו התפלל וביקש מהשם שיעזור לעם ישראל כשהמצרים רדפו אחריהם. השם אמר לו: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו! ורבי נחמן אומר, שכאשר אדם מתפלל אל השם, אז השם אומר לו ממש כך: סע! אחרי שהתפללת, תעשה גם מעשה. והמעשה צריך להיות בתקיפות, נחישות ועם משמעת עצמית חזקה.
 
את ההבדל בין תפילה שאדם מתפלל בחלישות, בלי שהוא באמת החליט לקבל על עצמו לעשות הכל כדי להשיג את הדבר אותו הוא מבקש, לבין תפילה שאדם מתפלל בהחלטה שהוא חייב להצליח – רואים בחוש ממש. ותפילה עם התחזקות לעשות בפועל הכל – זו תפילה שמתקבלת.
 
דוגמא מוחשית לימינו היא החובות. אדם בעל חובות צריך להרבות בתפילה על סילוק חובותיו. ותפילתו צריכה להיות בכל הכוח, עם מוכנות מלאה לעשות הכל כדי לא להישאר חייב אגורה לשום אדם. ותפילה זו צריכה להיות עם כוונה שתוביל למשהו מעשי. מי שמתפלל כך בודאי יזכה לסלק את חובותיו. אולם אדם שמתפלל, אבל לא רואה את עצמו יוצא עם פעולה מעשית שתעזור לו, לא פועל בתפילתו.
 
ובאמת, אף שבתפילה כזו ישנה סכנה של דחיקת השעה, צריך להיזהר מאוד לא להתפלל מצד הדין, כאילו בורא עולם חייב לנו משהו. אלא, לבקש ברחמים ובתחנונים ולהיות מוכן נפשית לעובדה שלא תמיד עונים לאדם משמים כרצונו. אך כל זה הוא רק מצד הכנעתו כלפי בורא עולם שבידו הכל, אבל מצד תוקף ליבו צריך להיות החלטי בהשגת הדבר אותו הוא מבקש ויהי מה. לכן יצעק ויתחנן אל השם עד שישקיף ממרום וישמע את בקשתו.
 
להזכירכם, מיד זו אינה תוספת, אלא מידה יסודית והכרחית להצלחה בחיים, והיא בין המידות העיקריות שמעניקות לאדם שמחת חיים, זריזות, דימוי עצמי חיובי, כוח לקבל את הקשיים באהבה וכן הלאה. לכן, על ההורים עצמם מוטלת עבודה זו – להשתדל ככל שביכולתם להנחיל לילדיהם מידה זו, כמובן, עם המון אהבה וסבלנות. לחזק לילדים את הביטחון העצמי ולומר להם שהם מסוגלים. ויהי רצון שנזכה לזה ולעשות את רצון אבינו שבשמים, ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.