חיים עד העולם – משה שמחה צרפתי זצ”ל

“והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם… אמר הנשר הגדול: ‘אתה בוא עמי, כי אתה כמותי. כי אתה זקן מאוד ועדיין אתה יניק מאוד, ועדיין לא התחלת לחיות כלל…’ נמצא שיש לי הסכמה מאותו הנשר הגדול…” (מעשה משבעה קבצנים לרבי נחמן)

שנה עברה, ונראה שהחלל רק הולך וגדל. שנה בלי חברינו היקר רבי משה זכר צדיק וקדוש לברכה. שנה בלי הדמות שהייתה חלק בלתי נפרד מבית המדרש שלנו, מקול התורה המתרונן בישיבתנו, מהתפילות שלנו, מהנוף של הציון הקדוש עם ספר התורה שלו.

רבי משה, אתה אולי לא עמנו בגופך, אבל המתנה העצומה שהשארת לנו שהיא אהבת ישראל במסירות נפש – משפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו בכל יום ויום, ועל זה בהחלט ניתן לומר “גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”.

“זקן מאוד ועדיין יניק מאוד” אתה, רבי משה. זקן לבן ארוך המעיד על ניסיון חיים ויישוב דעת, על חמלה אבהית ואהבה לכל אדם, ועם זאת, עיניים סקרניות וצמאות לידע, שמחה של ילד בכל ידיעה חדשה בתורה, ענווה והקשבה לכל אדם. זקן מאוד בחכמתו ותבונתו, ויניק מאוד בסקרנותו ובהתלהבותו.

מילה אחת מיטיבה לתאר את רבי משה ומתמצתת את כל מהותו: “חיים”! רבי משה, היית איש חי, וזכית שגם היום אתה חי וקיים!

אם רצית לראות חיים – לך תסתכל על רבי משה. דמותו החיה והתוססת עדיין עומדת לנגד עינינו. אנחנו שרובנו צעירים ממנו בשנים רבות לא עמדנו בקצב שלו, בכוחות הנדירים שלו.

לא ניתן היה להתעלם מהחיות הבלתי רגילה שנבעה מכל ישותו, מהאמת הפנימית שבה עשה כל דבר שבקדושה מהקטן ועד הגדול, מהאש העצומה שבערה בו וביישה את כולנו – יהודי שיכול להיות אבא או סבא שלנו בגוף שבור ומרוסק “עושה לנו בית ספר” לעבודת ה’.

ראינו אותו. הוא היה חי – ואנחנו, מתי נזכה גם אנחנו לחיות?

רבי משה חי כל כולו את התפילה, את ההתבודדות, את קברי הצדיקים; כל כך חי את רבי נחמן, את רבי נתן, את רבי שמעון, את התהלים. בכל שיחה אתו הרגשת שהוא כל כולו איתך, והוא נותן את כל כולו. אש פנימית בערה בו וסחפה והדליקה ניצוץ בכל אחד; הוא היה חי את האדם שעומד מולו, וגרם לו לחזור ולחיות.

רבי משה חי בשלימות את המקורות שלמד ושלימד, חי את התורה הקדושה, את הליקוטי הלכות שכל כך אהב. כשרק דיבר על הליקוטי הלכות, חשבת שהוא הולך לשרוף את העולם באש קודש מרוב אור והתלהבות. כולנו זוכרים את ברכת התורה שלו. איזו חיות, איזה קשר עם האותיות הקדושות ועם המשמעויות.

שום דבר אצלו לא היה “כמצוות אנשים מלומדה”, בכל דבר הוא היה נוכח בחיות ובעבודת ה’. בכזאת אהבה, בכזאת תשוקה, בכזאת בעירה.

כל עיסוק שלו קיבל חיים חדשים, החל כמובן מהבית והמשפחה, הקשר עם הנכדים, וכלה בהפצה, בטיפולים שטיפל ועזר לאנשים כה רבים, בחיילים היקרים שהיו כל כך קרובים ללבו והוא היה להם גם רב וגם אב אוהב. אברכים בישיבה ראו בו אבא; ולא ניתן לשכוח את כתיבת ספר התורה שהוביל בכל החיות שברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו. חיבור עם תורת החיים באהבה כל כך גדולה, עד שהיו לאחד ממש!

והרצון שלו להשפיע וללמד ולחזק ולהרים כל יהודי נבע ישירות מתוך אותו מעיין חיים שפרץ מתוכו בזרם אדיר בלתי ניתן לעצירה. גם כאשר היה שבור בגופו ובקושי יכול היה לזוז מרוב כאבים – רק תשים אותו מול חיילים או מול יהודים רחוקים שרוצים לשמוע דברי אלוקים חיים, וברגע אחד הוא נעשה שוב ילד מלא מרץ ורוח נעורים!

התודה שלו והשירה שלו – היו חיים; וחייו היו שירה. הוא חי והאמין בעצמו בכל מאודו, האמין בכוחות הנפלאים שה’ נתן לו. הוא לא הזניח שום צד בנפשו הכבירה, נפש אומן עדינה שידעה גם ליצור ולתכנן ולעצב ולהוציא מהכוח אל הפועל את אור היהדות והאמונה כתכשיטים וחפצי נוי.

כמה ענווה וצימאון לאמת ולידע צריכים בשביל להתחיל דרך חדשה בגיל מבוגר. וכמו רבי עקיבא בשעתו, רבי משה היה מוכן להרכין ראש וללמוד מכל אדם. מי שלא ראה את האור בעיניים של רבי משה בכל ידיעה חדשה בתורה ובדברי ימי עם ישראל – לא ראה מאורות מימיו. מבט תמים של ילד שרוצה לדעת הכול ושמחה נדירה בכל טיפה של דעת כמוצא שלל רב.

רבי משה הכיר היטב את העולם הזה ו”מנעמיו”. הוא עשה פרויקטים גדולים מאוד בחיים שלו וידע מה זה כסף גדול. אבל כאשר הוא טעם מעץ החיים, הוא ממש מאס בכל העולם הזה, “ואכל וחי לעולם”!

וזה לא בא לו בקלות. הוא סבל ייסורים בגופו ותמיד נלחם כמו אריה. הוא עבר תאונה קשה והיה בין חיים למוות וחזר לחיים, קם והשתקם. כי כשאתה חי שום דבר לא עוצר אותך. כוח החיים הוא הכוח האדיר ביותר. כשאתה חי עם מטרה ועם חיבור לתכלית – אתה יכול לעשות הכול בכל מצב.

והוא אף פעם לא עצר, כי כשאתה חי אתה תמיד ממשיך לשאוף ולעלות מעלה מעלה. אין מנוחה ואין עצירה. אתה משיג מטרה ומיד מציב מטרה חדשה. לא מפסיק לרגע. כך היה ועודנו רבי משה.

גם ביציאת נשמתו היה חי בכל כוחו, גם ברגעים האחרונים מסר נפשו עבור יהודים אחרים בכל החיות שהייתה בו; וגם פטירתו הייתה בעלייה אדירה השמיימה כאליהו הנביא ממש, שכידוע לא טעם טעם מיתה, אלא עלה לשמיים וממשיך לחיות לנצח.

כמה היה רבי משה דבוק במורנו ורבנו, הרב שלום שיבלחט”א. והוא היה תלמיד אמיתי. לא חקיין ולא תוכי. ראו עליו שהוא חי את הדיבורים של הרב מהמקום שלו ממש. התודה מהמקום שלו, התפילה מהמקום שלו, השירה מהמקום שלו, והאמונה מהמקום המדויק שלו; רבי נחמן מהמקום שלו, רבי נתן מהמקום שלו, וגם רבי שמעון מהמקום שלו. “ממקומך מלכנו תופיע”.

וגולת הכותרת של רבי משה הייתה: אהבת ישראל מהמקום הגבוה של נשמתו. מי יכול לשכוח את אהבת ישראל של רבי משה? מי שהרגיש את החום שלו, את האהבה שלו, את החיבוק שלו – לא ישכח את זה לעולם.

וביום האחרון? כולנו זוכרים את היום האחרון, את המילים שחזר עליהן שוב ושוב: “אנן בחביבותא תליא מילתא”, המילים שהיו צוואה נוקבת, לא רק עבור כל הישיבה, אלא עבור כל בית ישראל.

והוא ראה את הטוב בכל אחד, ולכן הוא היה יכול לקרב גם את הרחוקים שברחוקים. הוא אף פעם לא ראה את העבירות – הוא תמיד ראה לנגד עיניו את הנשמה היהודית הגדולה והקדושה. הוא זכה לגלות את הנשמה הקדושה שבקרבו, ובכוח הנשמה הענקית שלו עזר לנשמות רבות נוספות לגלות את האור הגדול שלהן ולהבקיע את כל המסכים.

וזה לא פלא, כי כאשר אתה מקיים את תחילת הפסוק: “אשירה לה’ בחיי” – עם כל החיות שבך, ממילא מתקיים המשך הפסוק: “אזמרה לאלוקי בעודי” ואתה חי באמת את תורת “אזמרה”.

רבי שמעון הסתלק במילה “חיים” ביום ל”ג בעומר הקדוש. וזה שרבי שמעון בחר ברבי משה, זו ההסכמה הגדולה ביותר מהנשר הגדול על גדולת הנשמה הנדירה הזאת שהתהלכה בינינו. יהי זכרו ברוך, ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים!