בשדי יער עמוד 341-342

עֲנָוָה שֶׁהִיא תַּכְלִית הַגַּאֲוָה

לְמַעֲשֶׂה אוֹתָהּ הָ”עֲנָוָה” שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּאָדָם לְהַחְלִישׁוֹ מִן הַתְּפִלָּה הִיא כֻּלָּהּ גַּאֲוָה. כִּי מַדּוּעַ יֵחָלֵשׁ מִן הַתְּפִלָּה בִּגְלַל פְּחִיתוּתוֹ? הֲרֵי הוּא עָנִי וְאֵין לוֹ כֹּל, וְכִי לֹא נָאֶה לוֹ לְבַקֵּשׁ מֵה’? אִם הוּא בֶּאֱמֶת מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ לִכְלוּם, אָז מַה מּוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִלְּבַקֵּשׁ מֵה’ מַתְּנַת חִנָּם? אֶלָּא בְּוַדַּאי מַה שֶּׁלֹּא רוֹצֶה לְבַקֵּשׁ, בְּתֵרוּץ שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לוֹ, זֶה מְרַמֵּז שֶׁהוּא רוֹאֶה בָּזֶה פְּחִיתוּת כָּבוֹד – הוּא מוּכָן לְבַקֵּשׁ רַק אִם מַגִּיעַ לוֹ, וְאֵין נָאֶה לוֹ לְפִי “מַעֲלָתוֹ” לְבַקֵּשׁ אִם לֹא מַגִּיעַ לוֹ…

אֲבָל אִלּוּ הָיְתָה לוֹ עֲנָוָה אֲמִתִּית, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאַף פַּעַם לֹא מַגִּיעַ לָאָדָם כְּלוּם. כִּי לְפִי עֵרֶך גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שׁוּם מַלְאָךְ אוֹ שָׂרָף שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם. לָכֵן מֵאַחַר וּבְכָל מִקְרֶה צָרִיךְ הוּא לְבַקֵּשׁ מַתְּנַת חִנָּם אָז מָה הִשְׁתַּנָּה עַכְשָׁו?

לָכֵן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתְךָ הַיֵּצֶר הָרַע לְהַפְסִיק לְהִתְפַּלֵּל, נְקֹט כְּלָל זֶה בְּיָדְךָ: אִם כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר: “מִי אֲנִי וּמֶה חַיַּי” זֶה מֵבִיא אוֹתְךָ לְהֵחָלֵשׁ וּלְהַפְסִיק לְהִתְפַּלֵּל – זוֹהִי עֲנָוָה פְּסוּלָה שֶׁהִיא תַּכְלִית הַגַּאֲוָה. רַק אִם אַתָּה אוֹמֵר: “מִי אֲנִי וּמֶה חַיַּי, וְלָכֵן אֲבַקֵּשׁ מַתְּנַת חִנָּם וְאַרְבֶּה בִּתְפִלָּה כַּמָּה שֶׁצָּרִיךְ” – זוֹ עֲנָוָה בֶּאֱמֶת.

וְיָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה הַמּוּבָא בַּסֵּפֶר “שִׁבְחֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב”, בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁעָמַד לְהִתְפַּלֵּל רָאָה לְנֶגֶד עֵינָיו אֶת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וְכַמָּה הוּא שָׁקוּעַ בְּתַאֲווֹת. בַּתְּחִלָּה חָשַׁב הֶחָסִיד שֶׁזּוֹ מַחֲשָׁבָה נְכוֹנָה לְהַחֲזִיק בָּהּ, לָדַעַת אֶת שִׁפְלוּתוֹ וּפְחִיתוּתוֹ וְכוּ’, אַךְ לְמַעֲשֶׂה הוּא נֶחְלַשׁ מְאֹד בִּתְפִלָּתוֹ. עַד שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה בְּדַעְתּוֹ: מַדּוּעַ הַמַּחֲשָׁבוֹת הַלָּלוּ שֶׁל “עֲנָוָה” עוֹלוֹת עַל לִבִּי דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל, וְלֹא כְּשֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה? וּמִיַּד הֵבִין שֶׁזֶּה מַעֲשֵׂה הַבַּעַל דָּבָר לְהַחְלִישׁוֹ בִּתְפִלָּתוֹ וְחָזַר לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת וּבְשִׂמְחָה.

בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹקֵיכֶם

וְדַע, שֶׁסְּגֻלַּת כֹּחַ הַתְּפִלָּה לְהִתְקַבֵּל אֲפִילוּ מֵרָשָׁע. כִּי לִפְעָמִים אָדָם נֶחְלָשׁ מֵהַתְּפִלָּה מֵחֲמַת שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא עֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה וְאִם כֵּן כֵּיצַד תִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ? צָרִיךְ שֶׁיָּסִיר מַחֲשָׁבָה זוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּבֵן אֶל אָבִיו, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ קְרָאָנוּ בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים יד): “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹקֵיכֶם”.

וְאִם תֹּאמַר, שֶׁמָּא אָנוּ נִקְרָאִים בָּנִים רַק כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְנַהֲגִים כְּבָנִים? עַל זֶה אָמַר רַבִּי מֵאִיר (קִדּוּשִׁין לו): בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתֶּם קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה ד): בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה, וְכֵן (דְּבָרִים לב) בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם, וְכֵן (יְשַׁעְיָהוּ א): זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים, וְכֵן (הוֹשֵׁעַ ב): וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי…

לָכֵן, אֲפִילוּ אָדָם רָשָׁע מְרֻשָּׁע, שֶׁעוֹד לֹא הִתְחִיל בִּכְלָל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ בְּעָיָה מְסֻיֶּמֶת, טוֹב מְאֹד שֶׁיִּתְפַּלֵּל עָלֶיהָ, כִּי מִתּוֹךְ כָּךְ הוּא גַּם יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. כִּי כְּשֶׁהוּא יַתְחִיל לִצְעֹק מֵעֹמֶק הַלֵּב אֶל בּוֹרְאוֹ, וְיֹאמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! יֵשׁ לִי בְּעָיָה, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי רָשָׁע מְרֻשָּׁע, אֲבָל אֲנִי לוֹמֵד קַל וָחֹמֶר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ: וּמַה מֹּשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, בִּקֵּשׁ מַתְּנַת חִנָּם, אֲנִי שֶׁאֲנִי רָשָׁע מְרֻשָּׁע, וַדַּאי וּוַדַּאי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אַךְ וְרַק מַתְּנַת חִנָּם…

וְכָךְ יַעֲמֹד וְיַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה וְיִצְעַק בֶּאֱמֶת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תַּעֲזֹר לִי! תְּרַחֵם עָלַי בְּאֹפֶן שֶׁגַּם תּוֹשִׁיעַ אוֹתִי וְגַם תְּחַזֵּק אוֹתִי בֶּאֱמוּנָה, שֶׁתִּהְיֶה יְשׁוּעָתִי כְּפוּלָה – גַּם אֲקַבֵּל אֶת הַיְשׁוּעָה עַצְמָהּ שֶׁאֲנִי צָרִיךְ, וְגַם אֶתְחַזֵּק לִרְאוֹת שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתִתְחַזֵּק אֶצְלִי הָאֱמוּנָה…

אִם יַעֲשֶׂה כֵּן, אֲזַי הַבּוֹרֵא יִתֵּן לוֹ יְשׁוּעָה. כִּי הַבּוֹרֵא רַחְמָן, וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בִּתְשׁוּבָתוֹ, וּמִמֵּילָא כְּשֶׁהָרָשָׁע פּוֹנֶה אֵלָיו, הוּא עוֹזֵר לוֹ. וְכַמּוּבָן שֶׁכַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ אָדָם רוֹאֶה שֶׁפָּעַל יְשׁוּעָה בַּתְּפִלָּה, זֶה מְחַזֵּק אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד בֶּאֱמוּנָה, וְאָז גַּם עוֹלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁבִּתְפִלָּה הוּא יָכוֹל לְבַקֵּשׁ מֵה’ שֶׁיִּתֵּן בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב דַּרְכּוֹ הָרָעָה וְשֶׁיְּעוֹרֵר אוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה וִיטַהֵר לִבּוֹ מֵעָרְלַת הָעֲווֹנוֹת וְכוּ’, וְכָךְ מִמֵּילָא הוּא גַּם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה.