עולם של ילדים – הבחירה והחינוך
היום, אלה ילדים בחיוג מהיר, עם סלולארי צמוד שמוותרים על הילדות מהר מדי. נאלצים לחיות עם תרופות בכדי להתמודד עם הקצב המטורף של החיים. מה יהיה בעוד 15 שנה?
היום, אלה ילדים בחיוג מהיר, עם
סלולארי צמוד שמוותרים על הילדות
מהר מדי. נאלצים לחיות עם תרופות
בכדי להתמודד עם הקצב המטורף
של החיים. מה יהיה בעוד 15 שנה?
שנתיים עברו מאז שבתי מתחנכת ברוח היהדות.
כאמור, ההחלטה לשלוח אותה ללמוד בגן דתי הייתה לא פשוטה. במיוחד לאמא מלאת חרדות כמוני, שתקופת החינוך שלה בגנים ובבתי-הספר זכורה לה כסיוט מתמשך. לכן אפשר אולי להבין את החשש שילדתי, מחמל נפשי, תצטרך גם לחוות את אותו הסבל. וכמובן, שאני אסבול שוב יחד איתה.
אני חונכתי במערכת החינוך החילונית. לא זכור לי הרבה מאותה תקופה, מלבד תחושה מאוד עמוקה של חוסר חיבור, חוסר טעם והרבה מועקה. לא הבנתי מדוע אני צריכה ללכת לבית הספר, וזה התחיל מגיל צעיר ונמשך עד התיכון. דווקא בתור בן אדם כמעט בוגר הצלחתי למצוא את המקום שלי, את החברה ותחומי העניין שהפכו את חוויית החינוך בבית הספר לקצת יותר נסבלת. אבל אין ספק שהצלקות שנשארו עוררו פחד גדול כשזה הגיע לחינוך ילדתי בכורתי, אז נאלצתי להתמודד עם קשיים רבים בנוגע להחלטה היכן להפקיד את אוצרי ובידי מי. לא אלאה אתכם שוב בסיפור בחירת הגן הנוכחי שמלווה אותנו כבר כמעט שנתיים, שם לומדות שתי בנותיי. אבל היום, במבט לאחור, אפשר להתחיל לסכם ולומר שאני ממש מתחילה ליהנות מהפירות של עבודת הקודש שמתרחשת בין ארבעת הקירות הצנועים הללו.
תחושת השליחות של הגננות, מאור הפנים, החמימות והאהבה שהן מרעיפות על הילדים, הרגישות לכל ילד, היכולת לזהות בתוך הסיטואציה הטבעית את הנקודות הטובות ולהשתמש בהן בכדי להאיר ולחנך. ההשקעה הרבה במחשבה ובארגון – הן בגן והן בשעות הפנאי. הדרך הנעימה שבה הן מעבירות את החומר הנלמד, המצוות ופרשת השבוע, ומצליחות באורח פלא לגרום לילדים להתחבר בטבעיות ולרצות לעשות מצוות ומעשים טובים. הסבלנות הבלתי נגמרת ואורך הרוח, היכולת לשלוט בשלושים ילדים בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת!!! ובעיקר, התחושה שהן נותנות לילד. אותה תחושה שגורמת לו לרצות מיד להיות בן אדם יותר טוב, בשבילן…
אפשר לומר שנהייתי מעריצה. אני עוד לא תולה פוסטרים על הקיר אבל אני בהחלט מרגישה שגם אני רוצה להיות טובה יותר בזכותן.
עכשיו יש מי שאומר לעצמו שאני ממש משוחדת, או לחילופין שכל ההורים מרוצים מהגנים של ילדיהם ואין כאן שום דבר מיוחד. אבל אני, שלא חוויתי מעולם חוויית חינוך רוחני, שלא גדלתי בעולם הזה ונחשפתי אליו רק לפני כמה שנים, יכולה לומר שהרבה פעמים אני מרגישה שזה ממש מחזק אותי בדרך שבחרתי ללכת בה, ועוזר ליסודות של כל הבית להיבנות ולהתחזק.
בגלל שחסר לי השורש, הבסיס הזה, עולות לי לפעמים כל מיני שאלות, חיבוטים וספקות. ואני זקוקה, לא רק בשביל עצמי, לתמיכה ולחיזוק, בין אם הוא עיוני ובין אם מעשי. ההדגשים על הערכיות, המוסר, עבודת המידות והרוחניות של התורה, מצליחים, דרך בנותיי, לחנך גם אותי בגיבוש הדרך בה אנחנו הולכים. אני גם לומדת מהן המון. לפעמים אני ממש מרגישה מטופשת כשאני לא יודעת לענות על שאלות מפרשת השבוע שבתי בת השנתיים וחצי מדקלמת בקלילות.
זכורה לי תקופה בה בתי לא רצתה ליטול את ידיה בבוקר. לא עזרו ההפצרות, ההסברים, ניסיונות השוחד ושאר פתרונות יצירתיים, ועצם ההתעקשות שלה הצליחה להחליש ולבלבל אותי בקשר לדרכי הפעולה שיש לנהוג בענייני ילדים ומצוות. לפני כמה שבועות ביקשה הילדה ליטול את ידיה בבוקר. למחרת, היא חזרת על בקשתה. כששאלתי לפשר הרצון הפתאומי היא ענתה: "אמא, נראה לך שאני רוצה להסתובב כל היום עם ידיים טמאות?". מיותר לציין שמאז היא נוטלת את ידיה בקביעות ואין שום צורך במאבקים או שכנועים לכך.
לפני כשבוע עברנו ליד מזרקה ומישהו סיפר לה שהיא יכולה לבקש משאלה.
"מה תבקשי?" שאלו אותה.
"אני רוצה שכולם יהיו בריאים" ענתה הילדה.
"אבל מה תבקשי בשבילך? מה את רוצה?", התעקש השואל.
"אני רוצה שיהיה לי לב טהור" המשיכה הילדה, "ושיגיע המשיח במהרה, בשביל אמא".
תשובות כאלו אינני זוכרת שעלו במוחי בתור ילדה והן גורמות לי נחת גדולה וגם תקווה.
כי היום, עולמם של ילדים בני חמש הוא עולם של תוכניות ריאליטי, הם מתלבשים כמו הגדולים, משחקים במשחקי מחשב מבהילים וגולשים באינטרנט בלי גבולות, ילדים שהם אנשי העולם הגדול, מדברים שלוש שפות מלידה, נוסעים לחו"ל פעם בשנה, יש להם חדר לבד מעוצב ומרוהט ומלא בכל משחק שאפשר רק לדמיין, וכל יום משתתפים בחוג אחר. ילדים בחיוג מהיר, עם סלולארי צמוד שמוותרים על הילדות מהר מדי. ילדים שנאלצים לחיות על תרופות כמו ריטלין בכדי להתמודד עם הקצב המטורף של החיים.
כשאני מנסה לדמיין מה יהיה בעוד חמש עשרה שנים, אני נתקפת בהלה. מפחיד אותי לחשוב על העתיד, ועל תוצאות החינוך של הדור הזה. ואני מתפללת בכל כוחי לשינוי גדול, שינוי רוחני סוחף, שיגדע את התופעה המבהילה הזאת בטרם יהיה מאוחר מדי, לפני שכל הדור יהפוך למתוחכם, רגיש וחכם מדי, ועם זאת, גם מאוד אדיש ומשועמם. אני מייחלת לשינוי שיהפוך אותם לתלמידים חכמים, אוהבי ישראל, צנועים ובעלי מידות טובות ויחנך אותם בדרך התורה. אותה הדרך שממלאת אותי שמחה, נחת וגאווה, כשאני מביטה בבנותיי ובתוצאות החיוביות של החינוך שהן מקבלות.
ישר כוח גדול לגננות. והרבה הרבה תודה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור