בשדי יער עמוד 375-376

גִּדְרֵי הַהֲלָכָה

וּמֵחֲמַת שֶׁעִנְיָן זֶה יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה מַדְרֵגוֹת כָּאָמוּר, נַגְדִּיר תְּחִלָּה מַהִי הַגָּדֵר שֶׁל פְּגַם הַבְּרִית וּשְׁמִירַת הַבְּרִית.

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת לָנוּ עַל נֶכְדּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ (בְּרֵאשִׁית לח, ז): “וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה’, וַיְמִתֵהוּ ה’”. אֵיזֶה עָווֹן עָשָׂה עֵר שֶׁבְּגִינוֹ הוּא נִקְרָא “רַע בְּעֵינֵי ה’”? מַסְבִּיר רַשִׁ”י, שֶׁהַפְּגָם שֶׁל עֵר הָיָה שֶׁהוּא הָיָה מַשְׁחִית זַרְעוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר אִשְׁתּוֹ וְיִתְכַּחֵשׁ יָפְיָהּ. נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים, שֶׁהַפּוֹגֵם בְּעָווֹן זֶה שֶׁל הַשְׁחָתַת זֶרַע לְבַטָּלָה, הוּא רַע בְּעֵינֵי ה’, וְאֵיךְ יִתְחַבֵּר מִי שֶׁהוּא “רַע” עִם מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: לֹא יְגֻרְךָ רָע?

וְכָךְ נִפְסַק לַהֲלָכָה בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֶבֶן הָעֵזֶר (סִימָן כ”ג): אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְעָווֹן זֶה חָמוּר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, לְפִיכָךְ: לֹא יִהְיֶה הָאָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ. וְכֵן אֵלֶּה שֶׁמְּנָאֲפִים בַּיָּד וּמוֹצִיאִים זֶרַע לְבַטָּלָה, לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסּוּר גָּדוֹל הוּא, אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה – בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה א, טו): “יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ”, וּכְאִלּוּ הוֹרֵג נֶפֶשׁ.

עוֹד כָּתוּב בַּתּוֹרָה (בַּמִּדְבָּר טו, לט): “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”, וְדָרְשׁוּ חֲזַ”ל בְּסִפְרִי: “אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” – זוֹ זְנוּת; וּמִכָּאן לָמְדוּ חֲזַ”ל שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אִשָּׁה, בֵּין נְשׂוּאָה וּבֵין פְּנוּיָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּשְׁנָה בְּרוּרָה סִימָן ע”ה ס”ק ז’, שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁבְּתוּלוֹת שֶׁל יָמֵינוּ בִּכְלַל נִדּוֹת הֵן מִשֶּׁיַּגִּיעוּ לִכְלַל וֶסֶת, וּבִכְלַל עֲרָיוֹת הֵן. אִסּוּר הָרְאִיָּה הוּא פְּגַם הַבְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ל”מ ז’): עִקַּר הַנִּאוּף תָּלוּי בָּעֵינַיִם.

וְכֵן נִפְסַק לַהֲלָכָה בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: הַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, עֲווֹנוֹ גָּדוֹל מְאֹד וְעוֹבֵר עַל אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא זֶה. וְכֵן נִפְסַק בָּרַמְבַּ”ם הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה (פֶּרֶק ד’ הֲלָכָה ד’) שֶׁהַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת אֵין חֶזְקָתוֹ לָשׁוּב מֵעָווֹן זֶה, לְפִי שֶׁזֶּה קַל בְּעֵינֵי רֹב בְּנֵי הָאָדָם, וְנִמְצָא חוֹטֵא, וְהוּא יְדַמֶּה שֶׁאֵין זֶה חֵטְא, וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם; שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְכִי פָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ? וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם עָווֹן גָּדוֹל, שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”. וּפָסַק בַּעַל הַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה, שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם עַל עָווֹן זֶה.

מוּבָן שֶׁעִנְיָנִים אֵלּוּ שַׁיָּכִים גַּם לְנָשִׁים, וּמִי שֶׁגּוֹרֶמֶת בְּחֹסֶר צְנִיעוּתָהּ לְכָךְ שֶׁגְּבָרִים יִסְתַּכְּלוּ בָּהּ וְיַחְמְדוּ אֶת יָפְיָהּ וְיָבוֹאוּ לִידֵי הִרְהוּרִים וְאַף יַשְׁחִיתוּ אֶת זַרְעָם, עָנְשָׁהּ חָמוּר מְאֹד וְכַמּוּבָן שֶׁהִיא לֹא תוּכַל לְהִתְחַבֵּר עִם ה’.

רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה

כִּי כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹגֵם בַּבְּרִית, הַיְנוּ שֶׁחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל זְנוּת אוֹ שֶׁמְּנַבֵּל פִּיו, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וּמִסְתַּכֵּל בְּמַרְאוֹת אֲסוּרוֹת וְכוּ’, וּבִפְרָט כַּיּוֹם, שֶׁיֵּצֶר הָרַע הִמְצִיא מַכְשִׁירִים שֶׁעַל יָדָם אָדָם יָכוֹל לַעֲבֹר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אַלְפַּיִם פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד, וְהֵם הָאִינְטֶרְנֶט וּשְׁאָר מַכְשִׁירֵי מֶדְיָה, שֶׁאֲפִלּוּ בַּפֶּלֶאפוֹן אָדָם יָכוֹל לִגְלֹשׁ וּלְהִשְׁתַּגֵּעַ וּלְשַׁגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ, וּלְהַבְעִיר בְּלִבּוֹ אֵשׁ זָרָה וְלִטְרֹף אֶת דַּעְתּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מְטַמֵּא אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ אֶת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו.

כִּי רוּחַ הַזְּנוּת הִיא רוּחַ טֻמְאָה הָעוֹקֶרֶת אֶת הָאָדָם מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהָאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת שֶׁעִקַּר הָאֱלֹקוּת הִיא בַּלֵּב, וְלִבּוֹ טָמֵא מֵרוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁל הַזְּנוּת, לָכֵן אֵין הָאֱלֹקוּת יְכוֹלָה לִשְׁרוֹת שָׁם, וּמִמֵּילָא הוּא מִתְנַתֵּק מֵהַקְּדֻשָּׁה וְאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לֶאֱמוּנָה וְלִתְפִלָּה. וְלָכֵן פְּגַם הַבְּרִית נִקְרָא עָרְלָה, הַיְנוּ חִפּוּי גַּס הָאוֹטֵם אֶת הַלֵּב מֵהָאֱמוּנָה, וּמִיָּד כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹגֵם בִּבְרִיתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל בַּתְּפִלָּה מֵחֲמַת הָעָרְלָה הַחוֹפָה עַל לִבּוֹ וּמְנַתֶּקֶת אוֹתוֹ מֵה’ יִתְבָּרַךְ.

הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה פּוֹגֶמֶת בַּדַּעַת, מֵאַחַר וְהַזֶּרַע בָּא מֵהַמֹּחַ, וְהַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה מְאַבֵּד חֶלְקֵי מוֹחוֹ וּבָזֶה נִפְגֶּמֶת דַּעְתּוֹ. לָכֵן כָּל מַחֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ הֵן מִפְּגַם הַבְּרִית. וְכֵן כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁהַזּוֹרֵק אֶת מוֹחוֹ נוֹפֵל לַעֲנִיּוּת מִכָּל הַבְּחִינוֹת, גַּם עֲנִיּוּת כִּפְשׁוּטוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה, וְיִהְיוּ לוֹ חוֹבוֹת גְּדוֹלִים, וְגַם עֲנִיּוּת מֵהַדַּעַת, הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בַּה’, שֶׁזֶּה מִתְבַּטֵּא בְּעַצְבוּת וְדִכָּאוֹן וָכַעַס, שֶׁהֵם חֹלִי הַנֶּפֶשׁ. וְאִם פּוֹגֵם יוֹתֵר, בָּאוֹת מִזֶּה מַחֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ הַקָּשׁוֹת בְּיוֹתֵר. כִּי מַחֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ הַקָּשׁוֹת, כֻּלָּן בָּאוֹת מֵעָווֹן זֶה.

כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹגֵם בַּבְּרִית הוּא נוֹפֵל מֵהַקְּדֻשָּׁה, וְעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה הִיא הָאֱמוּנָה, לָכֵן כְּשֶׁנּוֹפֵל מֵהַקְּדֻשָּׁה נִפְגַּעַת הָאֱמוּנָה וְנִפְגָּעִים כָּל חַיָּיו, וְזֶה מִתְבַּטֵּא בִּבְרִיאוּתו, בִּשְׁלוֹם בֵּיתוֹ וּפַרְנָסָתוֹ, שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים הָעִקָּרִיִּים שֶׁבָּהֶם הוּא מְקַבֵּל מַכּוֹת, וְכֵן שׁוֹרָה עָלָיו עַצְבוּת וְיֵאוּשׁ וְעוֹלָמוֹ חָשׁוּךְ וְקוֹדֵר וְכוּ’.