בגן החכמה 41-42

הגן היומי בגן החכמה 41-42: וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה מְאֹד; אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאֶחָד הָיָה חָכָם וְהָאֶחָד הָיָה תָּם וּמֹחוֹ הָיָה נָמוּךְ...

2 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 05.04.21

2 תגובות

וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה מְאֹד; אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאֶחָד הָיָה חָכָם וְהָאֶחָד הָיָה תָּם וּמֹחוֹ הָיָה נָמוּךְ, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָהֲבוּ זֶה אֶת זֶה מְאֹד…

רַבֵּינוּ מַדְגִּישׁ שֶׁהָאַהֲבָה שֶׁהָיְתָה בֵּין שְׁנֵי הַבָּנִים הַלָּלוּ הָיְתָה אַהֲבָה גְּדוֹלָה, לַמְרוֹת הַהֶבְדֵּל הֶעָצוּם שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם. כִּי בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים אֶת הַדּוֹמֶה לָהֶם, וְאֵין זֶה מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּין אֲנָשִׁים שׁוֹנִים כָּל כָּךְ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהָאֶחָד הוּא כָּזֶה חָכָם, וְהַשֵּׁנִי הוּא פָּשׁוּט וְאִטִּי – וּבְכָל זֹאת, כָּאן הָיְתָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה.

הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא, שֶׁאוֹתוֹ “בַּר הֲבָנָה”, בְּיַלְדוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה חָרִיף, עֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה בּוֹ הַגַּאֲוָה, וְהוּא לֹא הִתְנַשֵּׂא עַל חֲבֵרוֹ הַתָּם, וְלָכֵן יָכְלָה לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה. נִמְצָא, שֶׁזֶּהוּ עוֹד דָּבָר שֶׁהֶחָכָם וְהַתָּם הָיוּ שָׁוִים בּוֹ בִּתְחִלָּה. שְׁנֵיהֶם הָיוּ תְּמִימִים. טְהוֹרִים. בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת. מִכָּאן רוֹאִים שֶׁלֶּחָכָם הָיָה שֹׁרֶשׁ טוֹב, בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה לַתָּם, וְזוֹ נְקֻדָּה שֶׁחֲשׁוּבָה מְאֹד לַהֲבָנַת הַמֶּסֶר שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה, כִּי בִּלְעָדֶיהָ עָלוּל הַקּוֹרֵא לַחֲשֹׁב, שֶׁלֶּחָכָם לֹא הָיְתָה שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה.

אֲבָל עַתָּה שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁבִּתְחִלַּת חַיָּיו הָיוּ לוֹ לֶחָכָם- תְּמִימוּת וַעֲנָוָה וְטֹהַר, אָנוּ מְבִינִים שֶׁבְּוַדַּאי הָיְתָה לוֹ בְּחִירָה לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ, וְאַדְּרַבָּה, הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֵּלִים הַנִּפְלָאִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ, וּלְהַצְלִיחַ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַתָּם, שֶׁנּוֹלַד עִם חֶסְרוֹנוֹת כָּאֵלֶּה גְּדוֹלִים.

הַכְּלָל הוּא, שֶׁלְּכָל אָדָם יֵשׁ בְּחִירָה חָפְשִׁית, שֶׁלֹּא לְהִתְגָּאוֹת בְּחָכְמָתוֹ, בְּכִשְׁרוֹנוֹתָיו וּבְהַצְלָחָתוֹ, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן: אֵינֶנִּי אָשֵׁם שֶׁאֲנִי חָכָם וּמֻצְלָח וכו’, וּבְעַל כָּרְחִי יֵשׁ לִי גַּאֲוָה מִזֶּה, וְכֵן מֵחֲמַת חָכְמָתִי הָרַבָּה, אֵינִי יָכוֹל לִהְיוֹת תָּמִים – אֵין הַדְּבָרִים כֵּן, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הַבְּחִירָה בְּיָדוֹ לִחְיוֹת בֶּאֱמוּנָה, וּלְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת שֶׁהַכֹּל מֵהַשֵּׁם. אֶלָּא שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַצְלָחָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ נִסָּיוֹן קָשֶׁה יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל, שֶׁנִּסְיוֹן הָעֹשֶׁר קָשֶׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֹנִי.

כִּי צְרִיכִים לְהָבִין, מַהוּ הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁבְּעֵת הַהַצְלָחָה, נִסְיוֹנוֹ הוּא – הַאִם יִתְלֶה אֶת הַצְלָחָתוֹ בַּהַשֵּׁם, אוֹ בְּ”כֹחִי וְעֹצֶם יָדִי”. וּבְעֵת הַכִּשָּׁלוֹן, נִסְיוֹנוֹ הוּא – הַאִם יִתְלֶה אֶת כִּשְׁלוֹנוֹ בַּהַשֵּׁם, אוֹ שֶׁיַּאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ אוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר. לָכֵן, לְעָנִי יֵשׁ נִסָּיוֹן קַל יוֹתֵר, כִּי בְּנָקֵל הוּא מֵבִין, שֶׁהָעֲנִיּוּת הִיא גְּזֵרָה מִן הַשָּׁמַיִם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הֶעָשִׁיר, קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁהָעֹשֶׁר נִגְזַר עָלָיו, אֶלָּא הוּא נוֹטֶה לַחֲשֹׁב: כֹּחִי וְעֹצֵם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

וְכֵן הוּא בְּכָל סוּג שֶׁל הַצְלָחָה אוֹ שֶׁפַע שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם: מִי שֶׁהוּא מֻצְלָח, כִּשְׁרוֹנִי, פִּקֵּחַ, גִּבּוֹר, חָזָק, זָרִיז וכו’ וכו’ – הוּא נִמְצָא בְּנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא לְהִתְגָּאוֹת בִּתְכוּנוֹתָיו הַמְיֻחָדוֹת, וְהוּא צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל בְּמַתְּנַת שָׁמַיִם, וּלְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה לָדַעַת אֵיךְ לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחוֹת הַמְיֻחָדִים שֶׁהַשֵּׁם נָתַן לוֹ, לַמַּטָּרָה שֶׁלִּשְׁמָהּ קִבֵּל אוֹתָם מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְהוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחָכְמָה עַל מְנַת לְהַגִּיעַ לִתְמִימוּת עִם הַשֵּׁם. בְּוַדַּאי כְּגֹדֶל הַנִּסָּיוֹן כָּךְ גֹּדֶל הַשָּׂכָר, וּמִי שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן שֶׁל הַהַצְלָחָה בֶּאֱמוּנָה, הוּא גַּם יַעֲמֹד בְּהַצְלָחָה בְּכָל הַיְרִידוֹת וְהַקְּשָׁיִים שֶׁהוּא יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר בְּדַרְכּוֹ, וְהוּא יוּכַל לְהַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת גְּדוֹלוֹת.