לא על הספה

בחינה קצרה של המצב הובילה לאחת
משתי האפשרויות: או שאני ממשיכה
לשלם המון כסף ולדבר עם בשר ודם שלוש
פעמים בשבוע, או לפנות למקור כל
הבעיות שלי. הרמתי את הכפפה.
 
 
כשהייתי בת שש, בבית הספר (הלא יהודי) בו למדתי היה נערך פעם בשנה יום ספורט. כל ילד בכיתה היה צריך להשתתף לפחות בתחרות אחת. אותי, דחפו לתחרות מרוץ השקים.
 
כשנשמעה שריקת הפתיחה, היית צריך לקחת את שק תפוחי האדמה הישן שהיה מונח על הארץ, להיכנס לתוכו, ולהתחיל לקפוץ עד לקו הסיום. שנאתי את תחרות השקים הזו. שנאתי לקפוץ. נפלתי. התלכלכתי בבוץ. התחלתי לבכות. ואמי… אמא המסכנה הייתה צריכה 'למרוח' איזה חיוך מזויף על הפנים אותו שמרה במיוחד למצבים כאלה, כשבתה הרגשנית-יתר לא יכלה להיכנס לאווירה וכמעט שהרסה את הכל לכולם.
 
זאת הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שהרגשתי 'מדוכאת'. ההרגשה של להיות לוזרית. כישלון מהלך על שתיים. שהעולם יסתדר הרבה יותר טוב מבלי שאפול עליו. אה… ושהחיים היו קשים.
 
מנקודה זו ואילך, ה"כלב השחור" של הדיכאון, כפי שווינסטון צ'רצ'יל כינה, היה חבר קבוע שלי. בבית הספר, אם לא הייתי מהמקובלות של הכיתה, הייתי מדוכאת. אם היה לי יום רע (והיו לי הרבה כאלה…) הייתי מדוכאת. אם לא יכולתי לקנות את הבגדים האופנתיים, קרי 'הצעקה האחרונה'- הייתי מדוכאת. אם הייתה מסיבת יומולדת ולא הזמינו אותי (דבר שקרה הרבה פעמים) הייתי מדוכאת.
 
ואז, המשפחה ארזה ועברה לקנדה. ואני? כמובן, הייתי מדוכאת במשך שלוש שנים. אוי, לא היו לי חברות. אוי, יכולתי לרוץ לאוטובוס ואף אחד לא היה מבחין ובמקש מהנהג לחכות. אוי, הייתי צריכה ללכת לבית הספר וללמוד צרפתית – שפה שאני בקושי מבינה. אוי, לא היה לי עם מי לבלות בערב שבת, אף לא אחד לדבר איתו בטלפון, וגם לא שליש מתוך אחד לחלוק איתו דברים.
 
כשהייתי בת 19, כבר הייתה באמתחתי רשימה. רשימה? ערימה! של תלונות ומרירות על איך שהחיים שלי נראים. אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי להמשיך כך – אומללה ומדוכאת לנצח. אז הגעתי להחלטה – לחתום את העניין, לאסוף את עצמי, ולנסות לעשות את הטוב ביותר ממה שנקרא עבודה רעה.
 
אם הייתי יודעת שישנו הספר בגן האמונה של הרב שלום ארוש, או מאזינה לדיסקים בנושא האמונה, או רואה את שיעוריו של הרב אליעזר רפאל ברוידא באינטרנט, המחשבה מן הסתם הייתה מכה בי בעוצמה שמהצד השני – יש מלא טוב בחיים שלי, גם. אבל לא ידעתי, והספר הזה עדיין לא יצא לאור, אז האפשרות היחידה שנראתה הגיונית הייתה פשוט להתעלם מכל הכאב והאכזבות, ולהמשיך הלאה (עם כל המטען).
 
החלק של האוניברסיטה היה קצת יותר קל במובן מסוים, וקשה במובן אחר. אבל כאשר פגשתי את מי שיהיה בעלי, בגיל 22, הרבה דברים באו על מקומם, ועשיתי הכל כדי לא להיות עצובה, מדוכאת או בודדה בחיי.
 
אבל זה לא מה שקרה. אם התעלמו ממני וקידמו מישהו אחר בעבודה, עדיין זה היה מדכא. אם היה לי ויכוח עם חברה, הייתי עדיין אומללה במשך שבועות. אם למישהו היה יומולדת ולא הוזמנתי (אל תשכחו, אני מדברת עכשיו על תקופה שאני כבר אישה בוגרת…) מיד נתקפתי בעוד אחת מן ההתקפות הקשות של 'אף אחד לא אוהב אותי' – והייתי מדוכאת במשך תקופה ארוכה.
 
התבגרתי, והדיכאון היה גם כן בהתאם – עם דברים יותר 'רציניים': ההריונות לא היו קלים, ועד שזכיתי בהם – זה כבר קושי (ודיכאון) בפני עצמו. הייתי מאוד מתוחה בעבודה. לא הצלחתי לסיים את העבודה וגם לא לארגן את הבית. נקלעתי באמצע גירושין של חברים טובים שלנו. החברה הטובה שלי עברה לאוסטרליה וכו' וכו' וכו'…
 
אם הייתי מכירה אז את המושג אמונה, המחשבה מן הסתם הייתה מכה בי בעוצמה שהשם ניסה להשיג את תשומת ליבי, ושהייתי צריכה לעשות בדק בית רציני בתוכי. אבל לא הכרתי, וכשהלחצים והכאבים של חיי היומיום הגיעו לגובה של הר, החלו להתלוות התקפות פאניקה עם קשיי נשימה.
 
אז הלכתי לטפל בעניין, מבחינה רפואית, ובמשך מספר שבועות דברים השתנו, מעט. אבל בנשמה שלי ידעתי שבאמת לא פתרתי את הבעיה, רק שמתי עליה פלסטר.
 
דברים כמעט יצאו מכלל שליטה (אצלי כמובן) כמה חודשים לפני שעלינו לארץ. התקפי הפאניקה הכו בי בפול גז, ולפעמים כמעט שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי בלי יכולת לנשום ועם לחץ אדיר.
 
יום אחד, קמתי בבוקר והחלטתי: "אני חייבת לטפל בזה!" והברירה היחידה שעמדה בפניי אז, כאדם רחוק מאוד מהשם ובלי אמונה, הייתה ללכת לתרפיסט.
 
התרפיסטית הייתה טובה. היא הייתה יקרה מאוד. ומהר מאוד, הסכום ששילמתי לה כל חודש היה דומה לסכום ששילמנו למשכנתא. אבל התרפיה הזו עזרה לי מאוד עם הנשימה, ולהעלות אותי על המטוס לישראל. וכאן, תוך זמן קצר, הבנתי את המוגבלויות של התרפיה מהסוג הזה.
 
החיים שלי התפרקו לחתיכות מספר חודשים אחרי שהגענו לישראל. תוך יומיים איבדנו את כל החסכונות שהיו לנו. הבית שקנינו לא היה מוכן, והלחץ איפה נגור בינתיים הרקיע לשחקים. העו"ד טעה בחישוב המיסים שהיינו צריכים לשלם על הבית, והשאיר אותנו עם סכום נוסף לשלם, וכסף מנין? שער הדולר שצנח גם כן תרם את חלקו למצבנו (למצבי בפרט), וזה השאיר אותנו עם סכום גדול נוסף לשלם, וכסף מנין?
 
ניסיתי להתמודד עם הביורוקרטיה בשפה זרה שבקושי ידעתי להגות מילה אחת ממנה – והרגשתי אומללה עד אין קץ. לא ידעתי אם אני באה או הולכת. התקפי הפאניקה חזרו, ובגדול. ואז, דברים התגלגלו מרע לגרוע מאוד. בעלי איבד את העבודה שהייתה לו באנגליה. העסק שלי קרס. הר החובות הכפיל את עצמו הרבה יותר מהר משחשבנו (ועיכלנו). וכך, מצאתי את עצמי בתוך המיטה, בקושי מסוגלת לצאת ממנה. שעות 'התחפרתי' בתוכה, בוכה ומרחמת על עצמי.
 
התרפיסטית הסכימה שהמצב באמת לא טוב, והציעה לי תרופות שיעזרו לי 'לעבור את התקופה הקשה'. לא רציתי, אבל בתוכי, התחלתי להרגיש את הדיכאון מטפס ומשתלט עליי.
 
בכל השנים האלה האמנתי תמיד שתרפיה היא הדרך לפתור את הבעיות. מעין גלגל הצלה שתמיד יכולתי להשתמש בו בעת הצורך. אך ככל ששוחחתי עם התרפיסטית שהרבה מאוד המליצו עליה, אישה חכמה ונבונה ובעלת תובנות עמוקות – הבנתי שבמקום להיות אדם יותר שמח בעצם הרגשתי גרוע מאוד. ככל שדיברתי על הרגשות שלי, הקשיים והנסיבות, הרגשתי לכודה יותר, דיכאונית ואומללה הרבה יותר. אבל באמת לא ידעתי מה לעשות. עד שהשם ריחם עלי, ושלח לי שמונה דיסקים של אמונה. בחלק מהם הוזכר העניין של טיפול בעזרת תרפיה, ושכל בעיה רגשית-נפשית של אדם נובעת רק מחוסר אמונה. אם אדם מאמין שכל ההצלחות ממנו, שכל העבודה אותה הוא מצליח לעשות, שכל הכישרונות והיכולות שלו – הם ממנו, אז הוא מתמלא בגאווה, מתמלא בעצמו ומרגיש שהוא עומד על גג העולם. אבל אז, כשהוא נופל ושום דבר לא הולך לו, אז נופל לדיכאון, עצבות, ייאוש ומה לא?!
 
הנורה החלה לדלוק מעל ראשי. הצלחתי לזהות את עצמי בין השורות. ברחמנותו, השם נתן לי עוד כמה רמזים: אם רציתי באמת לפתור את הבעיות שלי מהשורש, עליי לפנות אל המקור שלהן.
 
המקור של הילדות ה'רעה' שלי, הקשים וההתנסויות הלא קלים בבית הספר, או המעבר לקנדה ובהמשך לישראל. והמקור להכל הוא השם יתברך. ואם רציתי באמת שהבעיות ייפתרו במהירות, עלי לשקול לאיזה כיוון אני מושכת.
 
בחינה קצרה של המצב הובילה לאחת משתי האפשרויות: או שאני ממשיכה לשלם המון כסף ולדבר עם בשר ודם שלוש פעמים בשבוע, ושוב, אדם בעל תובנות מדהימות, אבל יחד עם זאת לא מצליח לפתור את הבעיות איתן התמודדתי. או – שאני יכולה לדבר עם השם כל יום, להוריד עומס כבד מהחזה ולדבר עם הכוח היחידי בעולם וביקום כולו, שבעצם יכול לסדר את הדברים הכי טוב שיכול להיות.
 
הרמתי את הכפפה.
 
ומעולם לא הסתכלתי לאחור.
 
הדקות הראשונות של ההתבודדות היו כל כך חסרות ניסיון, גשמיות, גולמיות, "ירוקות". עד היום אני לא יודעת אם הן נחשבות. בדקות האלה רק צעקתי על השם, בכיתי וביקשתי ממנו שייתן לי אמונה ושיפסיק את הדיכאון הזה שרודף אותי כל הזמן.
 
והוא ענה.
 
תוך כמה ימים הרגשות הדיכאון פשוט נעלמו ומאז לא חזרו, תודה לא-ל!!!
 
אבל בפועל, המצב התדרדר אחרי שהפסקתי את המפגשים עם התרפיסטית. כל הדברים שחששתי שיקרו – קרו: היינו צריכים למכור את הבית, כשכבר לא הייתה לנו האפשרות לשלם עליו. בעלי היה מובטל במשך חודשים. לא היה לנו מזומן, בקושי הצלחנו לקנות מוצרי מזון בסיסיים. עברנו מקהילה לקהילה.
 
אבל ברוך השם, הדיכאון לא חזר!!!
 
לא שאני אומרת לכם לא ללכת לתרפיסטים. אם אדם לא קרוב לתורה או מצוות, לאמונה או להשם – ולדבר איתו, אז הם באמת יכולים להיות שליחים טובים. אבל חשוב מאוד לדעת, שהעזרה שמקבלים מבשר ודם תמיד, ובאופן בלתי נמנע, מאוד מוגבלת. היו לנו כמה חברים שבילו שנים 'על הספה' וחשבו שפתרו את הבעיות שלהם. אבל לא עבר זמן רב והם כבר שכבו עליה שוב פעם במסווה של בעיות אחרות.
 
תרפיסט טוב יודע להתמודד עם הסימפטומים. אבל עם הנסיבות, מהשורש? רק השם יכול לטפל בזה. רק השם יכול לעזור לאדם לראות את הטוב במצב טראומתי, מלחיץ ובלתי פתיר. רק השם יכול לעזור לך כשהבנק מעקל את הבית. רק השם יכול להחזיר את הילד שלך בחזרה למסלול הקדושה והשמחה, או לעזור לך לזכור מה גרם לך להתאהב בבן/בת הזוג שלך. רק השם.
 
אז כשתסיימו לקרוא את המאמר הזה, למה שלא תסגרו את הלפטופ והנייד ותדברו עם השם? אפילו אם מדובר בכמה דקות בודדות, אפילו אם זה כמה משפטים – זה הצעד הראשון בשביל הרוגע והשלווה הרוחניים, לנשמה שמחה, ופתרון עצום לכל הבעיות שלכם.