בגן החכמה עמודים 71-72

וְזוֹ מַעֲלַת יִשּׁוּב הַדַּעַת הַנָּכוֹן, שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּמְבָרֵר לְעַצְמוֹ: מָה הָאֱמֶת? הָאֱמֶת שֶׁזּוֹ טָעוּת לִנְהֹג כָּךְ וְכָךְ! וְהַחִסָּרוֹן הוּא אֶצְלִי, שֶׁאֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַתַּאֲוָה שֶׁלִּי! כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מַגִּיעַ לִנְקֻדַּת הָאֱמֶת הַזּוֹ, כְּבָר יֵשׁ לוֹ פֶּתַח לְהִתְגַּבֵּר עַל הַתַּאֲוָה שֶׁלּוֹ – עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד עַל הַנּוֹשֵׂא, וִיבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיִּתֵּן לוֹ כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וכו’. אֲבָל כְּשֶׁאֵין לוֹ אֶת בֵּרוּר הָאֱמֶת וְהוּא מְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ, וְחוֹשֵׁב שֶׁהַדָּבָר שֶׁאֵלָיו הוּא מִתְאַוֶּה, זוֹ הָאֱמֶת, אֲזַי בְּוַדַּאי יִשָּׁאֵר שָׁבוּי בְּיַד הַיֵּצֶר וְהַדִּמְיוֹן.

לָכֵן, כָּל אֶחָד חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְבָרֵר מָה הָאֱמֶת וּמָה הַשֶּׁקֶר, וְעֶצֶם הַבֵּרוּר שֶׁעוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ: כָּךְ וְכָךְ הִיא הָאֱמֶת, וְכָךְ וְכָךְ הוּא הַשֶּׁקֶר, זֶה כְּבָר נוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל תַּאֲוָתוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּזַהֶה אֶת הָאֱמֶת, מִיָּד הַשֶּׁקֶר מְאַבֵּד אֶת כָּל כֹּחוֹ, כִּי הַשֶּׁקֶר יוֹנֵק אֶת כֹּחוֹ מֵהַטִּשְׁטוּשׁ וְהַסָּפֵק, שֶׁלָּאָדָם לֹא בָּרוּר מָה הָאֱמֶת וּמָה הַשֶּׁקֶר, לָכֵן עֶצֶם הַבֵּרוּר כְּבָר מוֹצִיא מֵהַשֶּׁקֶר אֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם אֵינוֹ מַטְעֶה עַצְמוֹ לוֹמַר שֶׂמַּה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה זוֹ הָאֱמֶת, אֲזַי לְפָחוֹת יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה קֶשֶׁר עִם הָאֱמֶת, וּמוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, נוֹתְנִים לוֹ מַלְאָךְ שֶׁל אֱמֶת שֶׁמְּכַוֵּן אוֹתוֹ אֶל הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְבַּטֵּא בְּכָךְ שֶׁהוּא מְקַבֵּל רְצוֹנוֹת נְכוֹנִים, וְהוּא מוֹצֵא רְאָיוֹת לָאֱמֶת, כְּגוֹן חֹמֶר כָּתוּב אוֹ רְמָזִים בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם, וְהוּא מִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם וְיוֹם, וְלֹא עוֹזֵב אֶת הַשֵּׁם, עַד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּאֲווֹתָיו.

וְזֶה דָּבָר שֶׁהָרַב לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֶר זצ”ל הָיָה אוֹמֵר לָנוּ שׁוּב וְשׁוּב: אַתָּה לֹא אוֹחֵז בָּאֱמֶת? קָשֶׁה לְךָ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ וְזוֹ? כָּבֵד עָלֶיךָ לְהִתְנַהֵג בְּהַנְהָגָה זוֹ וְזוֹ? זֶה בְּסֵדֶר, וְזֶה מוּבָן – כָּל עוֹד שֶׁאַתָּה מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וְתוֹלֶה אֶת הַחִסָּרוֹן בְּעַצְמְךָ. כִּי כָּךְ יֵשׁ לְךָ אֶת הַכִּוּוּן הַנָּכוֹן לַעֲבֹד עַל עַצְמְךָ וּלְהִתְקָרֵב לָאֱמֶת, דְּהַיְנוּ לִלְמֹד עַל הַנּוֹשֵׂא, וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיְּקָרֵב אוֹתְךָ לְאוֹתָהּ קְדֻשָּׁה. אֲבָל אִם כַּאֲשֶׁר קָשֶׁה לְךָ, אַתָּה פּוֹסֵל אֶת הָאֱמֶת בְּשֶׁל כָּךְ, וְאוֹמֵר שֶׁזּוֹ לֹא הָאֱמֶת לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ וכו’, זֶה כְּבָר פְּגָם גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיח לְךָ לְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים.

לְדֻגְמָא: אָדָם שׁוֹמֵעַ בְּשִׁעוּר תּוֹרָה שֶׁחַיָּבִים לִשְׁמֹר אֶת הָעֵינַיִם בְּתַכְלִית הַשְּׁמִירָה, בְּלִי שׁוּם פְּשָׁרוֹת, וְלֹא לִרְאוֹת שׁוּם צוּרָה שֶׁל אִשָּׁה, אֲפִלּוּ בְּטָעוּת. יִתָּכֵן שֶׁבַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא יִשְׁמַע כָּאֵלּוּ מִלִּים כְּדָרְבָּנוֹת, וְהוּא יִרְאֶה שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ כָּל כָּךְ רָחוֹק מִזֶּה, אֲזַי הוּא יִפְסֹל אֶת זֶה, וְיַגִּיד לְעַצְמוֹ שֶׁזּוֹ לֹא הָאֱמֶת ח”ו, מֵאַחַר וְזֶה נִרְאֶה לוֹ בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְהַתְחִיל וּלְקַיֵּם אֶת זֶה, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד כָּרֶגַע, וְכָךְ הוּא יָבוֹא לַחֲלֹק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים וּלְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרַע וכו’, וּבְכָךְ הוּא יְאַבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ חָלִילָה.

אֲבָל אִם תִּהְיֶה לוֹ נְקֻדַּת אֱמֶת, לְהוֹדוֹת עַל כָּל פָּנִים שֶׁבְּוַדַּאי כָּךְ הִיא הָאֱמֶת, אֶלָּא שֶׁהוּא עַצְמוֹ רָחוֹק מֵהָאֱמֶת כָּרֶגַע, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְלֶה אֶת הַחִסָּרוֹן בְּעַצְמוֹ, אֲזַי יִהְיוּ לוֹ הַכֵּלִים הַנְּכוֹנִים לְהַתְחִיל לַעֲבֹד עַל הַנּוֹשֵׂא בְּהַדְרָגָה, כְּמוֹ שֶׁנַּסְבִּיר עַתָּה:

רֵאשִׁית כֹּל, בְּרֶגַע שֶׁיּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, יִתְעוֹרֵר בּוֹ רָצוֹן לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁל קְדֻשָּׁה. כִּי הָאֱמֶת הִיא עֶצֶם אוֹר הַשֵּׁם, וְאָדָם שֶׁרוֹאֶה אֶת אוֹר הַשֵּׁם, בְּוַדַּאי הוּא מִשְׁתּוֹקֵק לָאוֹר הַזֶּה וּמַמְשִׁיךְ עַצְמוֹ אֶל הָאֱמֶת, וְאַחֲרֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רָצוֹן, הוּא יוּכַל לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה, לַמַּדְרֵגָה הַבָּאָה, דְּהַיְנוּ, לְהוֹצִיא אֶת הָרְצוֹנוֹת וְהַכִּסּוּפִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּפִיו, וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם שֶׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ וִיזַכֶּה אוֹתוֹ לִשְׁמִירַת הָעֵינַיִם, וְכָךְ הוּא יִזְכֶּה לְהַתְחָלָה כָּלְשֶׁהִי בַּעֲבוֹדָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת שֶׁכָּל הַתּוֹרָה תְּלוּיָה בָּהּ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּתְקָרֵב עוֹד, הוּא יַתְחִיל לִשְׁפֹּט אֶת עָצְמוֹ עַל כָּל רְאִיָּה וּרְאִיָּה, וְכָךְ הוּא יַמְשִׁיךְ מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִשְׁמֹר אֶת הָעֵינַיִם בִּשְׁלֵמוּת.

וּבִשְׁבִיל שֶׁיִּזְכֶּה לְהַשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת שֶׁרוֹאֶה, הָעִקָּר הוּא שֶׁיְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ, לִקְנוֹת כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁאִם יִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּה, בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. כִּי “לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא”, וְכַאֲשֶׁר הַתּוֹרָה וַחֲכָמִים מְצַוִּים עַל הָאָדָם אֵיזֶה דָּבָר, בְּוַדַּאי הוּא יָכוֹל לְקַיֵּם אֶת זֶה – אִם רַק יוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וְלֹא יְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ.