פחד פחדים!

מפניני הפרשה: “אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ, וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה’. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ” (במדבר יד, לה-לח)

וואוו.. איזה פחד פחדים!!

מה קורה כאן למען השם? אנשים מכובדים מנבחרי העם, ראשי השבטים, נשיאים, תלמידי חכמים מורמים מעם נשלחים למשימת חייהם, ‘לתור את הארץ’. אנשים אצילים, חכמים, שקולים ונבונים, בעלי דעת תורה וחכמה עילאה, לפתע פתאום מקבלים תפנית איומה , העלילה מסתבכת והם מוצאים את מותם במדבר.

תסריט איום ונורא לכל הדעות. על איזו סיטואציה אנחנו מדברים ומה עשו כל כך נורא שציער את ה’ והיה חרון אף גדול שהביא למותם? כיצד קורה אסון שכזה לאנשים ממעמד כל כך רם ונישא? נשאלת שאלה מתבקשת נוספת, האם העלילה מסתבכת או שלכתחילה היא כבר צלעה? ואם כן היכן ומדוע, מה בעצם היה הקושי העיקרי בקיום המשימה ובהצלחתה??

הבה נתחיל מהסוף..

מאז ומתמיד העם היה מחולק למעמדות. כמו בכל חברה מתוקנת ישנם סוגים שונים ומגוונים של אנשים ברמות שונות. רב העם, כמוני כמוך, עמכה ישראל. לעומתם ישנם נשמות גבוהות מאד שיש להם תפקיד חשוב ובכיר בעולם. תפקידם הוא מתוקף גודל נשמתם שהיא בבחינת ‘נשמה כוללנית’ שאחראית על הרבה נשמות ישראל שנמצאות תחתיה. (להבדיל כמו אלוף שיש תחתיו מפקדים, קצינים, מ”מ וחיילים זוטרים). 

נשמה כוללנית

היא נשמה גבוהה מאוד, שיש בדרך כלל לצדיקים (אבל לא רק), שהם אחראים ומנהלים את העולם. לצדיקים ישנה ממשלה רחבה על הרבה נשמות. ברם, ככל שאדם רם במעלה, שימו לב, אין הכוונה ‘רם במעלה’ במושג הרחובי שאנו מכירים, כלומר איש בעל עמדת מפתח, מנכ”ל בעלים של חברה, שר או בכיר כלשהו, אומנם גם לו ישנה ממשלה והשפעה מכרעת על הרבה מאוד אנשים, אבל אין זה אומר בהכרח שיש לו נשמה גבוהה והוא צדיק. זה יכול להיות גם ההפך והוא עלול לעשות קלקולים נוראים עם נשמות ישראל.

לעומתם, הצדיקים שמכירים את בוראם ומקומם יודעים גם יודעים שיש להם תפקיד הר גורל בהובלת והדרכת עם ישראל לפי דעת האמת וכרצון השם יתברך. הצדיקים כל כולם, כל הוויתם וחיותם למען השם יתברך ורצונו. כאלו היו גם שניים עשר הנשיאים החשובים שיצאו לתור את הארץ.

נשיאי שבטי ישראל

ראשית עלינו להבין שכל עם ישראל קדושים הם, קל וחומר הנשיאים, המנהיגים. ככתוב בספר במדבר (פרקים א’, ב’, ז’, י’) שבהם מוזכרים שמות נשיאי ישראל ששימשו כנשיאים בתחילת תקופת המדבר. הם מכונים ”קְרוּאֵי הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל“, שזכו והקריבו קורבנות בבית המקדש. קרואי העדה, כלומר מהנכבדים והחשובים שבה. ראשי ישראל! המובחרים והמשובחי שבנינו! ושימו לב, ומי זוכה להקריב קורבנות במקדש? רק, ואך ורק מי שהוא קדוש וטהור ועבד השם ללא רבב!

אז רגע.. יש לנו כאן לכאורה סתירה. מצד אחד מדובר באנשים מלח הארץ ‘השמנה והסלתה’ ומצד שני הם מוצאים את מותם במדבר, ולא זו בלבד אלא ה’ יתברך מכנה אותם בכינויים מפחידים ואיומים ביותר; ‘העדה הרעה’, ‘מוציאי דיבת הארץ’. מה קורה כאן??

יודע הכל

הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, בורא כל העולמים וגם אותנו בני האדם – יודע הכל. שום דבר לא נסתר ולא יעלם ממנו. ככתוב, ”וַהֹ’ צְבָאוֹת֙ שֹׁפֵ֣ט צֶ֔דֶק בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי“ (ירמיה יא’, פסוק כ’). בורא העולם הוא שופט אמת וצדק שהם חותמו, יודע ורואה את הכל! הכליות והלב הם משכנה של הנפש ששם נמצאים גם היצרים.. התאוות והיצר הרע. 

בתוך הנפש פנימה..

אם כך, מה ה’ יתברך ראה מתוך סתרי ונבכי נשמתם? השם ראה את האמת! והאמת הייתה פגומה. האמת הייתה שקר מוחלט. האמת הייתה מעוותת ולא כרצונו יתברך. נשיאי העדה שיצאו לתור ולרגל את הארץ הוציאו את דיבה, כלומר אמרו דברי בלע ושקר על ארץ ישראל, אולם הרובד היותר פנימי ועמוק בכך שהם למעשה אמרו הוצאת דיבה ושקר ישירה כנגד השם יתברך!

הוצאת דיבה כנגד השם יתברך

הייתכן לקרוא משפט מזעזע שזכה? הייתכן לומר כזה דבר על כבוד בורא העולם, שניתן להוציא הוצאת דיבה עליו יתברך? התשובה קוראים יקרים היא לצערי כן ובאופן חד משמעי. יתרה מזו, ישנה הקשה מתבקשת גם לחיינו אנו, ודיי לחכם ברמיזה.

המרגלים למעשה סילפו את האמת וסיכלו עובדות, בנוסף גם רכלו על ה’ יתברך והוציא דיבה על טובתו של המקום יתברך. באותו היום היו הרבה הלוויות כי השם נתן לענקים המקומיים להתעסק בקבורה שמא יראו את המרגלים וירצו להרוג אותם, ועל זה הם באו ואמרו “ארץ אוכלת יושביה”. כפירה. חוסר הכרת הטוב והתודה.ה’ מציל אתכם ואתם אומרים שהארץ ממיתה??! וזה בעצם בהמשך למה שמו”ר הרב שלום ארוש שליט”א מלמד אותנו ואנחנו השכם והערב כותבים על ההתבכיינות המסוכנת והמחריבה וחוסר הכרת הטוב כלפי הבורא יתברך.

עם ישראל הנכבד, בוא נקפוץ כעת לחיינו אנו; דעו לכם שגם אנחנו בדיוק מתנהגים אותו הדבר כלפי שמייה! כל איי מתי שאנו מתלוננים ומתבכיינים כלפי סיטואציה ו/או ניסיון כלשהו, בסופו של דבר, השורה התחתונה היא האצבע המאשימה היא כלפי בורא העולם.

הגיע הזמן לעצור את הכפירה הנוראית והשקרית הזו שמביאה עלינו אסונות וחורבן!! הגיע הזמן לשנות את המחשבות והתנהגות ב-180৹ להכיר ולהודות באמת – מהשם יוצא אך ורק טוב גם אם אנחנו לא רואים ולא מבינים. כפי שנבחרי העדה לא ראו ולא הבינו את כל התמונה וסברו בטעות שההלוויות הן דבר רע בעוד שהשם הציל אותם ממוות על ידי המקומיים הענקיים. אדם הוא רק אדם ורואה רק חלקים מהפאזל השלם, לעומתו ה’ יתברך רואה ויודע הכל כולל נסתרות, נצורות וחבויות. הבה נכניס ענווה וצניעות לתוך חיינו ובעיקר ראיית הטוב והכרת התודה על כל השפעים הן הרוחניים והן גשמיים מאת הבורא יתברך.

שני המצליחנים

ולסיום, נחטא אם לא נתייחס למקרה ההפוך של שניים מתוך הקבוצה הנבחרת שכן הצליחו במשימה ועברו אותה בהצלחה רבה! מדוע לכלב בן יפונה ונחשון בן עמינדב לא קרה להם כלום? כי הם היו נקיים, ישרים ואמיתיים. הם היו תלמידים של משה רבנו ועשו הכנה רוחנית לפני שיצאו לדרך, קבלו את ברכתו והסכמתו וגם כאשר הגיעו לארץ ישראל מיד הלכו לקברי האבות לבקש רחמים שלא תיפול על ידם טעות חלילה. להיות תלמיד של רב גדול זה מחייב אבל גם מציל אותנו מהרבה טעויות,שקרים ופגמים.